רק רגע,

האמת? אנחנו לא רוצים שתכנסו לכאן, אלא אם אתם צריכים. ו"צריכים", זה אומר שאתם או היקרים לכם עומדים לצאת למסע הפרידה.
ריכזנו כאן מידע מהותי שיעזור לכם להיפרד כמו שאתם רוצים, כמו שחשוב לכם, כמו שמגיע לכם. מבירוקרטיות וטופסולוגיות ועד המילים האחרונות שתרצו להשאיר.

חזרה לאתר

ראינו את זה בסרטים. התפאורה מושלמת בין אם זו מיטה בבית חולים או המיטה בחדר השינה בבית. זה תמיד נורא רומנטי, המוסיקה מרגשת בטירוף, המצלמה נסגרת על ידיים אוחזות זו בזו, והמילים מדויקות. אבל אם יש מישהו שכבר הבין שהחיים זה לא סרט – זה אנחנו. אז ישבנו עם ענת טל בובילסקי, עו״ס פליאטיבית ב״צבר רפואה״, שמתמחה בליווי אדם ומשפחה לקראת סוף החיים או כמו שאנחנו קוראים לה, ״דולה לעולם אחר", כדי לדבר על הבחירה של אהובינו להיפרד מהחיים, ועל התפקיד שלנו בתוך הסיפור הזה. ויש לנו וואחד תפקיד.

למה בכלל להיפרד?

מיכל (שם בדוי) מלווה את עידו, בעלה שחלה בסרטן. הם נשואים 10 שנים, מכירים 14 שנים, ואחרי 3 סבבי סרטן, הוחלט להפסיק את הטיפול, והם בתהליך פרידה מהחיים. באחת הפגישות עם ענת, נשאלה מיכל האם היא מרגישה שהיא עשתה את כל מה שיכלה עבור עידו. היא ענתה ״כן״. השאלה הבאה הייתה, איך היא תרגיש לאחר מותו ומיכל אמרה ״עצב עמוק והקלה״.

הבחירה לנהל את הפרידה מהחיים והחשיבות של הפרידה מהחיים חשובה עבור הנפרד ועבור היקרים לו.
למי שנפרד יש רק ״כאן ועכשיו – העתיד הוא ההווה.. אבל כן חשוב לו או לה להשאיר אחריהם אנשים נושמים.
למי שנשאר, יש כאן ועכשיו, אבל גם עתיד. האדם שהלך, ומה שבחר להשאיר אחריו יישארו איתם לנצח נצחים.

אם מיכל הייתה עונה אחרת על השאלות שנשאלה, השלב הבא היה להבין מה עוד חסר לה, למיכל, כדי שתדע ותרגיש שעשתה כל שניתן לעשות/להיות למען בעלה, וכשבלכתו, היא תרגיש את אותה הקלה, ולא תישאר עם סמני שאלה או תחושת פספוס.

פעמים רבות הנפרד לא רוצה ״להטריד״, "להעציב" או ״להפחיד״ את הסביבה בשיחות על המוות אז הוא שותק. והסביבה הקרובה והמטפלת, לא רוצה לשאול את השאלות הקשות שחונקות את הגרון – אז היא גם שותקת. והתוצאה היא שתיקה, שמובילה לבדידות נוראית בשני הצדדים. לדוג': שני בני זוג – האחד חולה. שניהם ישנים באותה מיטה, יחד, אבל לגמרי לבד… הפרידה לא מנוהלת, ובסוף, נשארת רק חתיכת בטון לדבר אליה.

אינספור דרכים לאהוב, ולהיפרד.

ההחלטה להיפרד היא החלטה של הנפרד. בהינתן ההחלטה, יש 3 שאלות מנחות שיכולות לעזור לנו לסדר את התהליך:

1. עיתוי וכוונה: למה עכשיו, ולמה אתה מתכוון?
לחלק מהנפרדים יש איזו תחושת בטן שמבשרת על הסוף. חלק אחר, בוחר להיפרד הרבה לפני כי הוא עוד צלול וכשיר ומעדיף להתכונן. כל אחד ובחירתו. אבל זאת השאלה הראשונה שאנחנו צריכים לשאול את הנפרד והיא גם עשויה להשפיע על אופן הפרידה. זאת שאלה קשה, אבל היא פותחת שיח כל כך חשוב.

2. איך היית רוצה לעשות את זה? איך היית רוצה להיפרד?
לעיתים קרובות אני רואה שאדם מסיים את חייו באופן שחי אותם. שאלה לא פחות קשה ואין עליה תשובה אחת, או תשובה נכונה. לפעמים הנפרד בהיותו אדם מלא שמחת חיים ואנרגיה ירצה לעשות מסיבת פרידה של ממש, יהיו אנשים שירצו לכתוב מכתבים אישיים, להיפגש 1:1 ויהיו גם את אלו שיבחרו להיפרד אחרי סגירת חשבונות ואולי גם בכעס. זאת זכותם! שימו לב, זה אחד המקומות שהכי קל לנו, המלווים, להחליק בהם. אנחנו לא כאן כדי להגיד לנפרד איך להיפרד. אנחנו כאן כדי לתמוך בו בדרך שבה הוא בחר.
נכון, גם לנשארים יש זכות להיפרד. מותר לבקש, להציע, לשתף… אבל הדרך שתיבחר היא דרך של הנפרד.

3. ממי היית רוצה להיפרד
לעיתים הפרידה מהמעגלים הרחוקים ״פשוטה״ יותר מהמעגלים קרובים ואהובים. הגיוני. פרידה מבן משפחה – הורה, אח, אחות וילדים כואבת הרבה יותר מפרידה מאדם במעגל השלישי או הרביעי. צריך לשאול מי הם האנשים שמהם היית רוצה להיפרד ולתכנן את הפרידה דרכם.

ומה לגביי הפרידה מעצמי? צעירים פחות מתפנים להיפרד מעצמם, מהחיים שהיו להם, ועסוקים יותר בדאגה, על מה שהם משאירים מאחור. בני זוג, ילדים, הורים, אחים.
שאלות כמו – מי ידאג לילדים שלי? האם אני משחרר את בת הזוג שלי לאהוב מחדש? האם אפשר שלילדים שלי תהיה דמות אימהית נוספת בחייהם כשאני אלך? אלו שאלות קשות שחייבות להישאל, יאפשרו לנפרד את השקט, ולנפרדים את העתיד, וכשהן יענו, הנפרד יכול אולי גם להתפנות להיפרד מעצמו.

הכל נורמלי

כשאמיר היה כבר בשבועות האחרונים לחייו, הוא רצה לשבור הכל. ממש לשבור. לנפץ. החברים שלו סיפרו על ההתנהגות ״הלא נורמלית״ שלו לענת, ועל הניסיונות שלהם להרגיע אותו, היא מיד אמרה להם שיעצרו, ושיתנו לו לשבור מה שהוא רוצה. זאת הדרך שלו להיפרד. ואין בזה שום דבר ״לא נורמלי״.

צריך להבין, שכל מה שאדם עושה הוא נורמלי ומותאם למצבו. הוא אולי לא ״נורמטיבי״, אבל אדם שנמצא בחרא, בדמי ימיו, כאוב ועצוב ומפוחד, יכול לתת ביטוי להתנהגות שלו בכל מיני דרכים והן כולן נורמליות לחלוטין.

כמובן שיש גבול מידתי וסביר ליכולת של הסביבה לאפשר תגובות קשות. כל עוד ההתנהגות לא פוגעת באופן שאינו סביר וללא יכולת להכיל (מצד הסביבה) אז רצוי לתת לנפרד את המרחב הבטוח לבטא את כל מה שעצור שם בפנים עמוק וכואב.

מוזר, אבל לעיתים הנפרד מרגיש מספיק בטוח מול האוהבים שלו שאולי בפעם הראשונה הוא נותן לעצמו את החופש להיות אוטנטי… אני- עצמי מלא. ואז יוצא כאב, כעס, ניכור וגם ביטויי אהבה, סליחה, הוקרה ועוד ביטויי רגש שאולי בשגרת חיים רגילה נמנענו או שכחנו לבטא.

השאלה היחידה שאפשר לשאול אדם במצב כזה – היא כמה מהזמן שנשאר לך היית רוצה להעביר ככה. ואם אותו אדם אומר שהוא רוצה להיפרד מהעולם בכעס ועצבים כי כל החיים הוא שתק והיה מנומס, או שהוא רוצה להיפרד לבד כי ככה הוא בוחר – זה המקום שלנו לאפשר לו את זה.
אנחנו מוכרחים לתת לגיטימציה גם לרגעים, לתחושות ולמעשים שאנחנו אולי רואים כקצת ״פסיכיים״ או ״משוגעים״ ולא להתעסק בלשכנע את אותו אדם שטוב לו, או שלא נורא לו, או שיש לו עוד זמן. להגיד לאדם שמספר שהוא עומד למות, או שמרגיש שהוא עומד למות ״תפסיק להגיד את זה״ זה להכניס אותו לבדידות נוראית. התשובה הנכונה היא להגיד –״וואלה, אני לא יודע מה אתה עובר, אבל אני אוהב אותך ואני איתך, ובוא נראה מה אתה רוצה לעשות״.

לא רק צוואה

האסוציאציה הראשונה שלנו בפרידה קשורה בצוואה וחלוקת רכוש. אבל הפרידה שאנחנו מדברים עליה, כוללת בתוכה עוד המון נושאים שחשוב לדבר עליהם.
הנפרד, בין אם יבחר בכך או לא – משאיר אחריו דברים. הוא משאיר חפצים, הוא משאיר ריח, הוא משאיר מילים, הוא משאיר חוויות וזיכרונות. אבל מה הוא בוחר להשאיר בתהליך הפרידה? מה הוא בוחר להשאיר ממנו? אולי זה מכתבים לבני המשפחה שיגיעו בנק׳ הציון החשובות בחייהם? האם זה סוג של ״פתק שחרור״ לבת או בן הזוג למצוא אהבה חדשה? האם זה ״אישור״ לבני המשפחה, להמשיך לשמוח? לצחוק? לנסוע לחו״ל ולטייל? כבר אמרנו שלנפרד, יש רק הווה אבל לנפרדים יש גם עתיד והשאלות הללו, יאפשרו את העתיד הזה.

גם לכם מותר
ללוות אדם קרוב בסוף חייו זאת משימה לא פשוטה, גם עבורנו. מעבר להתמודדות עם הפרידה, השינויים שהסיטואציה הזאת מזמינה והתחושות שעולות בנו כלפי אותו אדם יכולות להשפיע עלינו גם במהלך הפרידה וגם אחרי. זה המקום להגיד שזה בסדר ונורמלי לחלוטין להרגיש גם כעס כלפי אותו אדם, להרגיש שלכתו תהווה הקלה עבורנו, לרצות אולי שהמסע ייגמר. זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים את אותו אדם. אנחנו כועסים רק על מי שאיכפת לנו ממנו. אם לא היינו אוהבים אותו, אם הוא לא היה יקר לליבנו, לא היינו מרגישים אליו כלום. אנחנו רק צריכים לאפשר לו את הזכות שלא תחזור, להיפרד בדרכו שלו.

 

רבים מאיתנו ישאלו את עצמם האם הפרידה לא קצת מקרבת את הסוף. כמו ״נבואה שמגשימה את עצמה״. אבל הפרידה תגיע. ספוילר: לכולנו. השאלה היא האם אנחנו בוחרים לגעת בנקודה הזו ולהכין אותה.זאת ההזדמנות של הנפרד להוביל, להיות ה״בוס״ בזמן שנותר, ואם הנפרד בוחר בכך, אנחנו צריכים לאפשר לו לעשות את זה. עבורנו, תהליך פרידה כזה, יאפשר להמשיך את החיים אחרי.

לנפרד המוות הוא סוף חיים, לאוהבים מותו הוא סוף מסע ותחילת מסע נוסף שהנפרד הופך להיות נוכח-נפקד.

———-
*כל השמות במאמר בדויים

 

כתבות נוספות בנושא

רגע לפני המוות

אוגוסט 10, 2021

ענת שפירא ודנה שהם, הנמצאת באישפוזה האחרון משוחחות על הרגעים האחרונים שלפני המוות. על האפשרויות, הבחירות, ההשלמה...

מדברים על המוות

אם הגעתם לכאן, כנראה שיש לכם סיבה מספיק טובה והמילה ״מוות״ נמצאת אצלכם במקום, נקרא לו ״דביר״....

צוואות וירושות

שיחה עם עו"ד עידית שחם מגשרת ומומחית בדיני משפחה כמו בכל דבר בחיים, גם לפרידה מהם מתלוות...