אזהרה

האמת? אנחנו לא רוצים שתכנסו לכאן, אלא אם אתם צריכים. ו”צריכים”, זה אומר שאתם או היקרים לכם עומדים לצאת למסע הפרידה.
ריכזנו כאן מידע מהותי שיעזור לכם להיפרד כמו שאתם רוצים, כמו שחשוב לכם, כמו שמגיע לכם. מבירוקרטיות וטופסולוגיות ועד המילים האחרונות שתרצו להשאיר.

28

ליטל בן עזרי קליין

סיימתי טיפולים!

אתי לוי טריגר

סיימתי טיפולים!

נטלי כהן

סיימתי טיפולים!

אפרת טוויל

סיימתי טיפולים!

אופק צינצוליקר

סיימתי טיפולים!

מריה אורי צולימוב

סיימתי טיפולים!

אביה דביר

סיימתי טיפולים!

מיה מושקוביץ

סיימתי טיפולים!

תהילה לב

סיימתי טיפולים!

יאנה מרגולין

סיימתי טיפולים!

מרטיו

סיימתי טיפולים!

מיטל לפלר

סיימתי טיפולים!

גולאן

סיימתי טיפולים!

זוייב מריה

סיימתי טיפולים!

עדן בריל

סיימתי טיפולים!

ורד יוהל

סיימתי טיפולים!

טל ברוך

סיימתי טיפולים!

יובל

סיימתי טיפולים!

גלית גולן

סיימתי טיפולים!

ידידיה רוזנברג

סיימתי טיפולים!

סלי

סיימתי טיפולים!

אורן אנצו

סיימתי טיפולים!

רועי סמוכיאן

סיימתי טיפולים!

אסף

סיימתי טיפולים!

אייל יונגר

סיימתי טיפולים!

מאיה

סיימתי טיפולים!

לירן

סיימתי טיפולים!

רעות

סיימתי טיפולים!

סיימת טיפולים?

סיימת טיפולים? צלצל בפעמון!

העלאת תמונה

סיפורים אישיים

6 דברים שלמדתי בדרך | 2019 ,07 אוגוסט

6 דברים שלמדתי בדרך

דנה סתוי

ערב אחד, מצאתי את עצמי יושבת לקפה ושקיעה ב”ויסטה”, המקום האהוב עליי בנמל יפו.
קבעתי זמן איכות עם דקל, בוגר שלי מימי כרכזת נוער בנווה צדק. הוא היה בכיתה ט (היום כבר חייל מצטיין), נכנס לי ללב, ומסרב לצאת משם.

השיחות שלנו תמיד גולשות כמו הגלים להמון חוויות ורגעים של אור, ובאותו ערב הוא פתאום נזכר במשהו שאני כמעט והדחקתי… הוא נזכר שבדיוק שנתיים לפני, היינו בסיטואציה דומה אבל הרבה פחות מחויכים, כי בדיוק שנתיים לפני קיבלתי את הבשורה שיש לי גוש סרטני בשד שעבר ארבע שנים לפני כן כריתה ושחזור בדיוק באותו אזור.

דקל הזכיר לי איך ערב לפני חיכינו לתוצאות. הוא היה בממתינה עם אלוהים וחיכה שאאשר לו בוואטס אפ שהכל תקין, שהתוכניות שלנו למרכז נוער ולשנה שלנו ממשיכות כרגיל ובעיקר שאין ממה לפחד ושהכל בסדר. מה שקרה בפועל, זה שהתוצאות הפתיעו אפילו אותי (כי מי בכלל חושב שבשד משוחזר ואחרי 4 שנים טמוקסיפן יהיה צורך לדאוג ממשהו?!), ובמקום להודיע לו שאני בטוב, נעלמו לי המילים ואני נעלמתי מהראדר. הייתי צריכה זמן לעכל ולהפנים אז ברחתי למקום הזה ביפו מול הים, רק כי שם הרגשתי חיבור אמיתי בין ההרגשה שלי, לים העצב הגדול.

דקל שהיה אז יד ימיני במרכז הנוער, הצליב מידע, קלט את המיקום והגיע בא עד אלי בהפתעה, רק כדי לשבת איתי ולשתוק ביחד. ישבנו שנינו מול הים והרגשתי שהוא צר מלהכיל את הכאב שלי. לא האמנתי שעליי לעבור את “הפרוטוקול הנהדר שלנו” שבפעם הקודמת נחסך לי ממנו ואולי זו גם הסיבה שהפעם קיבלתי הכל כלול לכל מקרה (עם ניתוח, כימו וביולוגי, הקרנות, וטיפול מונע שהתחיל לא מזמן ועוד לא הסתיים). חשבנו על המקריות שהביאה אותנו לשבת יחד בדיוק באותו הזמן ובאותו המקום ונדהמנו מאיך שאנחנו נראים ומרגישים היום מול מה שהרגשנו אז לפני הכל… נזכרתי בציטוט של אלברט איינשטיין שאמר ש”מקריות זה דרכו של אלוהים להשאר אנונימי!”, ונראה לי שהיום, למרות כל הניסיונות שלו להתחבא הוא לפתע זרח והאיר על כל הדרך של ההחלמה שהביאה אותי עד הלום. על כל ההתמודדות והשינויים שקרו בשנים האלו שהיו מאתגרים, אבל גם ביגרו ולימדו אותנו ואת הנשמה הפרטית שלנו, דבר או שנים על החיים.
דקל הספיק להחליף אותי בתפקיד למשך שנה תוך כדי ג’אגלינג עם לוח הזמנים שלו. הוא לקח על עצמו את נחלת האלוהים שלי רק כדי שאני אוכל לפנות את הראש והלב ולדאוג לראשונה רק לעצמי. יתר הבוגרים וצוות המרכז שתמך בי, גיבו אותי ואיפשרו לי להתנתק מהכל ולצלול פנימה. זה היה הרגע שבו הפנמתי שהפירות שלנו שאנחנו עמלים עליהם שנים, יוצאים בסוף הכי הכי יפים ומתוקים!

עברתי תחנות על גבי תחנות של טיפולים, בדיקות, מישושים ורופאים והצלחתי, לאחר שנה וקצת לצאת מצידו השני של הטיפול עם פחות שיער, ללא העבודה החינוכית שוויתרתי עליה לטובתי, ללא המגורים ברוטשילד שנקין שהיו ההתגלמות התל אביבית שלי ועם כמות פחותה ממאגר החברים המקורי שלי שלא שרדו את מבחן החברות שלנו כדי להישאר באזור. זה היה יכול להיות סיפור מפואר של החמצה של חיים מלאים שחייתי אז בשיא כוחי, כמו “עצב נבו” אמיתי על מה שהיה יכול להיות ומה שאבד לי.
אבל אני מודה שזה לא הסיפור שלי ומקווה שגם לא שלכן, כי כמו שרבים מכן כבר יודעות ומרגישות מהתהליך שאנחנו עוברות פה, לפעמים הגילוי והשינוי באורח החיים מרגיש כאילו נפלה אבן אדירה לבאר שלנו, אבל התהליך יוצר בנו אדוות ומעין מעגלים קטנים זה בתוך זה של שינוי והתחדשות ורק ממרום הזמן והפרספקטיבה, אנחנו באמת יכולות להכיר את הטוב. כי “מנגד”, כמו שירה של רחל המשוררת, גיליתי להפתעתי כמה דברים מנחמים שאשמח לשתף ואולי לפזר קצת קרני שמש מעליכן ולחמם את הפחד שגורם לנו ככה לקפוא במקום:

1. חברות אמת
גיליתי שבזמן שאיבדתי חברים טובים שהיו חלק ממני כל חיי ואיכזבו אותי עד כלות, פיניתי בעצם מקום ומרחב, אליהם נכנסו חברות וחברים קסומים ומלאי אהבה ונדיבות שהכרתי בדרך מהטיפולים והקבוצות שלנו, כאן ב”חלאסרטן” ובאסותא רמת החייל.
חברים וחברות מכל הטיולים והמסעות שהצלחתי באומץ ובנחישות לשזור בין השלבים בדרך להחלמה מלאה. ככל שהתעמקתי בבדידות שהייתה אז בהתחלה, כך גם התמלאתי באהבה ובהתרגשות מכל אלו שלא היה לי כלום לתת אז מלבד עצמי, והם לא רק שאהבו אותי כפי שאני נטו, אלא גם הוסיפו אהבה ונדיבות לב משלהם בכמות גדושה.

2. איך א-נ-י נראית?!
נזכרתי שפעם הייתי חושבת שהשיער הרעמתי והמתולתל שלי, הוא השמשון שלי וממנו אני שואבת כוח להיות מי שאני. אבל היום אני כבר יודעת שככול שהתמעט לי השיער ככה התעצמה בי יותר ויותר ההכרה לגבי הכוח הפנימי שיש בי, הנשיות היפה שיוצאת ממני והלב והאהבה שנובעים ממני מעצם היותי אני בגרסה הכי אותנטית שלי. נשמה טובה.

3.”העולם מצחיק אז צוחקים”
גיליתי שבמקום שעצוב, מוציאים גם הומור פנימי. התחלתי להשתעשע על כמות “המישמושים” שזכיתי להם בשנתיים האחרונות שגרמו לבושה לחלוף ממני והלאה, וגם השתעשעתי על תאוריית ההיררכיה שפיתחנו לנו בין הקולגות לקרב, לגבי מטופלות עם ac, בלי ac, ורק עם טקסול והרצפטין או פרג’טה, או כאלו שיצא להן רק עם הקרנות, וכאלה בתחתית הסולם עם ניתוח וטמוקסיפי 🙂
ואסביר מראש שממקומי אחרי פעמיים סרטן שד ורק “50 עמודים קדימה” מכמה מכן, כל שנותר לנו לפעמים ברגעי הייאוש והעצב הוא לזכור, שככל שחשוך יותר, ככה מבצבצים יותר ויותר כוכבים ומאירים לנו את הלב כדי שנדע לראות את הדרך. וככה ההומור והאופטימיות, שמרו עלי כמו פנסים שלא ליפול בתוך הבורות שמחכים לנו בנתיב ההחלמה. זה מנגנון הגנה משעשע , אבל הוא תורם לנו לבריאות!

4. לה פמילייה
נוכחתי לדעת יותר ויותר שאין כמו המשפחה שלי ומקווה מאד שגם שלכן!
קלישאה ככל שתהיה, חשוב לומר תודה למשפחה שלי שהייתה העוגן והברכה האמיתית מעל ראשי ואני באמת מרגישה שבורכתי בהם ושאני כאן בתמונה מחייכת ומחוזקת הרבה מאד בזכותם!

5.”אי אפשר לחכות לחזור להיות מי שהייתי!”
קולגה ללחימה בשם שלי אמרה לי את זה היום וזה מהדהד בי מאז …וזה לא רק המראה שהשתנה בגלל הטיפולים והיום נראה מעט אחרת, זה גם הנפש שבגרה ועברה שיעורים שרק פיתחו והרחיבו אותה כנשמה בסולם. זה קצת מזכיר מהפך של גולם לפני שהופך לפרפר ומחויב לאמץ ולחבוט את הכנפיים בחוזק בדפנות כדי שיהיו מספיק יציבות וחזקות כדי להתמודד עם המעוף.
אנחנו כמו הפרפר הזה, חזקות יותר, מלומדות יותר, אמיצות יותר מתוך ההתנגשות שלנו עם החיים, וכמה שלא ננסה לחזור להיות מי שהיינו פעם, זה נועד לכישלון רק מכיון שהיום אנחנו הגרסה היותר משופרת של עצמנו. אז אין למה לחזור להיות גולם, כשאת יכולה לעוף על עצמך!:)

6. ואחרון חביב ומחזיר אותנו לסיפור עלי ועל דקל, אי שם בקפה ה”ויסטה” ביפו מול השקיעה הגדולה.הסתכלנו על הסיטואציה של אז ושל עכשיו, העלנו נשכחות, התעצבנו, אבל גם התגאנו על השנתיים המטורפות האלה שטרפו לנו את כל הקלפים וגרמו לנו לחשב מסלול מחדש.
לרגע, נסחפנו לתוך מחשבה עמוקה שהחיים לא תמיד מסתדרים לנו כמו שהיינו רוצים אבל לפעמים ודי תמיד בדיעבד, הם מראים לנו את הצעדים שצעדנו כדי להגיע לכאן, ומלמדים אותנו שיש שיעור שהנשמה שלנו הייתה צריכה לעבור.
וכמה שהיינו מעדיפות שהשיעורים האלו יבואו בטוב, כי בסה”כ אנחנו תלמידות די טובות, הם מגיעים מהיקום בדרכים יצירתיות ומגוונות, ודורשים מאיתנו להתמודד עם הפחד שמשתק אותנו וקורא לנו להתגבר עליו ולהיות א/נשים מאמינים… מאמינים בטוב שבנו ובטוב הגלום באנשים אחרים סביבנו.
ובעיקר להאמין, שאם ישנו כוח שיכול להפוך לנו את העולם כולו בין לילה, הוא יכול באותה נשימה, גם שנתיים או פחות אחרי זה, לתקן ולהחזיר את הכל למסלולו.

מאחלת לי ולכולכן שנרגיש טוב, שנזכה לבריאות טובה ונזכור שאם אנחנו חיות ובועטות עדין למרות כל תופעות הלוואי, אז הכל בסה”כ די טוב.
שנזכה לבשורות טובות תמיד ולניסים ונפלאות בכל יום ויום, ליותר שעות שינה ולחלומות על ימים יפים יותר שמיום ליום יתגשמו ויהפכו למציאות.
שנזכה להעריך את עצמנו יותר בזכות המסע הזה, ולהוקיר את כל מה שהיה לנו מורה בדרך לטובה ולשלילה, ובעיקר שנעצור מדי פעם במירוץ הזה, נשב בשקיעה רגל על רגל עם כוס קפה ואנשים שאנחנו אוהבים ונזכור שהחיים ממשיכים כמו השקיעות והזריחות, כמו הגאות והשפל וכמו השמש הירח והכוכבים.

הכל מחזורי סביבנו ואנחנו כמו עונות השנה בקבוצה הזו.
חלק רק התבשרו והחלו את הסתיו בו העצב הגדול והנשירה, אחרות בעיצומי החורף הקר של הטיפולים וסופרות את השבועות לסיום הכימו ו/או ההקרנות ורק מפנטזות כמו אחרות על האביב שיבשר על פריחה והלבלוב מחדש.
וישנם גם את אלו שנמצאות בקיץ של ההחלמה ולא רוצות להקיץ ממנו! מתחממות להן בסופו של מסלול מהמחמאות של הסביבה ומהשמחה שבלב שהגיעו לכאן וגם מוקירות תודה ומגשימות את עצמן ואת כל החלומות שחיכו להן יפה יפה במגירה.
וגם, זוכרות להיות שם למען האחיות שלהן לענות לעזרתן ולא שוכחות שהן נמצאות בזכות אלו שהראו להן את הדרך להחלמה.

בברכת רפואה שלמה לכל אחת ואחת מכן,
וגם לעצמי.
ממני באהבה, דנה סתוי

כתבות נוספות בנושא

רע שלי, הזמן שלך נגמר

August 7, 2019

דותן ברזילי נפרד מרועי לויט בחדר ההמתנה של אשפוז היום האונקולוגי היו הרבה יותר מידי צעירים. חשבנו...

נתקעתי: יומן המסורטנת

July 15, 2019

בדצמבר האחרון אובחנתי כחולת סרטן. פעם שנייה בתוך 20 שנה. הפעם הראשונה הייתה בגיל 25, לימפומה. הפעם...

הוא נגע בך

May 13, 2019

הוא נגע בך נותר בך כתם שאף אחד לא רואה פרט לך. כמו כתב סתרים הכתם מכיל...