לזה לא הייתי מוכן כשחליתי בסרטן!

והנה כל הטיפים בהרחבה

הצד הרפואי ותופעות הלוואי

"להיות בת 30 פלוס ולהרגיש 90"

"הטעם המתכתי בפה שנשאר עד היום"

"צלקות נפשיות ופיזיות מההקרנות והניתוח"

"שאני אצטרך להידקר בבטן פעם בחודש…wtf?! אהה ולמחלות של זקנים כמו אוסטופורוזיס איזה שם פח למחלה פח".

"לא הייתי מוכן לזה שכל השער שלי נשר , גם איזור מתולתל מסוים, מה שגרם לחשיפת יתר של איבר כלשהו שפתאום נראה יותר מרשים, שורה תחתונה: Chemo makes it bigger!"

"אפטות בפה, כאבים בגרון (תחושת חנק), כאבים בורידים (אחרי כימו), 5 ימים אחרי כימו תחושה כאילו עברה עליי משאית".

"טיפולי פוריות, כאבים מאז ועד בכלל בחלקים כאלו ואחרים בגוף, עייפות שלא נגמרת, כאבי שרירים שלא עוברים, חוסר יכולת לשבת במקום ולהיות מרוכזת יותר מחצי שעה ברצף, בעיות זיכרון, בעיות דיסלקציה"

"ההשפעה של ריחות. פתאום לא יכולתי להיות בסביבה של תבשילים כבדים. על מיני בישולים של מסעדות פועלים היו גורמות לי בחילות. גם רגישות יותר גבוהה לריחות גוף של אנשים."

״שהזיכרון יידפק, יברחו מילים, שאשמין , שתקופה אחרי תהיה הרבה יותר קשה, שלעולם לא אוכל לעבוד כמו קודם וזה קצה הקרחון״

״לא סיפרו לי שלא אשן יותר, לא סיפרו לי שאמשיך לפחד ולחשוש לקדם קשר זוגי אינטימי מפחד מפני הוירוס, שאהיה אנליסטית עם תיק רפואי כמו אישה בת 70״

האשליות

"דמיינתי שאצא איזה כוסית מהוללת. בפועל סיימתי עם 12 קילו יותר, נפוחה מסטרואידים ועם שיער מטולטל וממש לא שופע 😂. אבל איך אומרים העיקר אנחנו בחיים ;)"

איבוד העצמאות
"להיות תלויה באחרים. במיוחד שהייתי הכי עצמאית שיש ולמרות שאלו משפחה וחברים. ושכולם עצרו גם את החיים שלהם כדי לעזור, לתמוך ולהיות איתי, היה קשה לקבל את זה".

"לא להיות עצמאי.. בקטע של לא יכול לפתוח בקבוק"

הבירוקרטיות

"הבירוקרטיות, הטפסים, האישורים, כל ההתמודדות עם קופ"ח לאומית המחרידה.
תופעות הלוואי של הטיפול מרסקות את גופי, אך האופרציות מרסקות את נשמתי ושוברות את רוחי".

הסביבה

"התגובות של אנשים. ה'את גיבורה', כשאני לא מרגישה שאני בכלל עושה משהו מיוחד".

"ליחס של הסביבה – היעלמות של אנשים וגם משפחה… לטלפונים המגששים של מי ששמעו ולא נעים להם לא להתקשר ולא יודעים איך לשאול ולמשפטי העידוד –'אלוהים ידע למי לתת את המחלה…', 'את אחת שתצאי מזה'."

"מלאאא אנשים טובים, מלא!! זה הגילוי הכי גדול מבחינתי"

"מבט הרחמים של הסובבים אותך… עם המשפטים המפגרים של "מסכנה ממש לא מגיע לך…"

״לא סיפרו לי שסרטן לא שווה מוות, שאפשר לחיות איתו, לא סיפרו לי שיהיו שיברחו כי לא יצליחו להתמודד…״

״לא סיפרו שאנשים יתרחקו כי סרטן זה מדבק חחחח״

היום שאחרי

"לא הייתי מוכנה לשלוש השנים שאחרי הכימו. החולשה, הדופק, התחושה של הריחוף מעל הקרקע, שאני מרגישה מחוץ לגוף הפיזי. לא הייתי מוכנה להתקפי חרדה. לא הייתי מוכנה לשיער שנעלם מכל איזור בגוף".

"חיים בצל הפחד, שום דבר לא כמו מה שהיה לפני, לאבד את התמימות. להבין שזר לא יבין בכלל על מה אני מדברת…"

"שאחרי כל החרא שעברנו כימותרפיה, הקרנות, ניתוחים, אשפוזים שום דבר לא באמת חוזר לקדמותו… הסביבה לא מבינה את זה אבל אנחנו כולנו שורדים. נשארים עם צלקות פיזיות ונפשיות פלוס שלל כדורים ובדיקות לכל החיים. האופטימיות תנצח. רפואה שלמה לכולם!"

"לא הייתי מוכנה לזה שגם כשזה נגמר (במקרה הטוב), זה עדיין לא נגמר.
בדיקות, מעקבים, טיפולים מניעתיים, תופעות לוואי, נזק מטיפולים, בלבול ובעיות זיכרון, צלקות פיזיות ונפשיות, חברים מסורטנים וחרדות בלי סוף".

"בהתחלה חשבתי שאקבל את ״הכל כלול״ ואז אחזור לחיי כמו שהכרתי אותם, אז זהו שלא".

"שהחיים כבר לא יחזרו להיות כמו פעם. אתה יודע את זה בתיאוריה אבל לא באמת מבין כמה זה מתלתל ומשנה את הכול בחיים."

״לא סיפרו לי שהתקופה אחרי הטיפולים תהיה קשה יותר. חשבתי שהטיפולים נגמרים ושגרת החיים שהייתה לי תחזור״.

״לא סיפרו שלעולם לא אחזור להיות כמו קודם״.

״לא סיפרו לי שהיכולת לתכנן את החיים ולראות קדימה תילקח ממני באכזריות… כשמדברים איתי היום על לימודים של 4 שנים, אני לא מסוגלת לראות את זה קורה ולא מסוגלת להתחייב לפרק זמן כזה, אין לי בטחון מלא בזה שעדיין אהיה כאן״

״לא סיפרו לי שבזמן שכולם מצפים ממני לחזור לשגרה, ארגיש אבודה יותר ממה שהרגשתי כל החיים שלי״.

יש לכם משהו להוסיף? נשמח לשמוע. כתבו לנו [email protected] ושיהיה המון בהצלחה!