אזהרה

האמת? אנחנו לא רוצים שתכנסו לכאן, אלא אם אתם צריכים. ו"צריכים", זה אומר שאתם או היקרים לכם עומדים לצאת למסע הפרידה.
ריכזנו כאן מידע מהותי שיעזור לכם להיפרד כמו שאתם רוצים, כמו שחשוב לכם, כמו שמגיע לכם. מבירוקרטיות וטופסולוגיות ועד המילים האחרונות שתרצו להשאיר.

MENUMENU
21

אביה דביר

סיימתי טיפולים!

תהילה לב

סיימתי טיפולים!

יאנה מרגולין

סיימתי טיפולים!

מרטיו

סיימתי טיפולים!

מיטל לפלר

סיימתי טיפולים!

גולאן

סיימתי טיפולים!

זוייב מריה

סיימתי טיפולים!

עדן בריל

סיימתי טיפולים!

ורד יוהל

סיימתי טיפולים!

טל ברוך

סיימתי טיפולים!

יובל

סיימתי טיפולים!

גלית גולן

סיימתי טיפולים!

ידידיה רוזנברג

סיימתי טיפולים!

סלי

סיימתי טיפולים!

אורן אנצו

סיימתי טיפולים!

רועי סמוכיאן

סיימתי טיפולים!

אסף

סיימתי טיפולים!

אייל יונגר

סיימתי טיפולים!

מאיה

סיימתי טיפולים!

לירן

סיימתי טיפולים!

רעות

סיימתי טיפולים!

סיימת טיפולים?

סיימת טיפולים? צלצל בפעמון!

העלאת תמונה

סיפורים אישיים

אייל אלטויל | פברואר 2, 2019

תחייך והכל יתהפך

צ'ארלי צ'פלין הקומיקאי הענק אמר פעם "כל יום בלי צחוק הוא יום מבוזבז" מסכים איתו לגמרי! ואני אפילו מוסיף ושואל: למה שלא נצחק כל שנייה שיש לנו כאילו זה היום האחרון שאנחנו צוחקים בחיים המדהימים הללו?.

המשפט הזה הוא אחד המשפטים המהותיים והרלוונטיים ביותר שמלווים אותי כל רגע בחיים, והוא היה ממש חבל הצלה עבורי לפני שש שנים, כשנודע לי שאני חולה בסרטן.

הרבה אנשים ששומעים את המילה סרטן לא מסוגלים לחבר אותה ביחד עם המילה הומור, וזה במידה והם בכלל מסוגלים להגיד את המילה סרטן ולא קוראים לה "המחלה". עבורי ההומור היה הדבר שריפא את הנפש שלי, ושאני יכול להגיד בפה מלא שבזכותו אני כאן אתכם היום, נקי לגמרי, ארבע וחצי שנים אחרי שהרגתי את הסרטן מצחוק!

לצחוק על המצב שבו הייתי שרוי לא היה נראה כמו משהו ריאלי עבורי בהתחלה. עצם הבשורה הראשונית הייתה עבורי קשה ביותר, ערערה אותי וגרמה לי לשקוע בדיכאון רב. חוסר המודעות לתהליך החדש שהייתי אמור לעבור, ההבנה העמוקה שהחיים שהכרתי עד עכשיו עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה, הגוף שלי שעמד לעבור להיות בחסות הרופאים, הפחד מהטיפולים ובעיקר המחשבה הבלתי פוסקת על המוות פשוט גרמו לי לקפוא.

ותוסיפו לכל זה שגם לא ניתנו לי יותר מדי סיכויים לשרוד, בלשון המעטה! הייתי שלב 4 של המחלה (שלב אחרי זה אתה שותה אספרסו עם אלוהים), היו לי גרורות בהמון חלקים מהגוף שלי (חוץ מהאף כמעט בכל מקום. שלא ברור לגמרי איך עם גודל האף שלי זה לא הגיע לשם! הסרטן ממש פספס בענק תרתי משמע!), היה לי סרטן ילדים! שאתה מקבל עד גיל 18 ואני קיבלתי בגיל 31… והמחלה שלי התחילה עם גידול של 20 ס"מ בבטן! (ממש חוסר מזל משווה, אני שכל החיים שלי חלמתי על 20 ס"מ בסוף קיבלתי אותם בבטן…)

ואם אתם ממש רוצים סיבות לחוסר אופטימיות, גם הייתי מאושפז בפתח תקווה!!! למי שאף פעם לא היה שם (וטוב שכך!) העיר הזאת מתה, פשוט מתה. וזה מה שראיתי מהחלון כל יום! נשבע לכם, אני לא יודע מה עדיף סרטן, או לגור בפ"ת. כי נגיד אתה מאושפז באיכילוב אתה רואה מהחלון את ת"א, יש לך סיבות לאופטימיות, ת"א היא עיר ללא הפסקה. אבל פ"ת?!?! אם המושבות… נו באמת… אפילו כשנסעתי לאשפוז והייתי כותב בוויז פ"ת, הוא היה אומר לי "מה?!?! למה?!?! עזוב אותי באימא שלך, אני לא מצטרף, סע לבד"!

אבל למרות זאת, רציתי לחיות! ולא רציתי לעבור את התקופה הזאת בדיכאון. אמרתי לעצמי "הסרטן כבר שם, זה לא שאתה יכול לשנות את המצב אז לא עדיף שתתחיל להתרומם מהמצב הזה למרות כל הקשיים?"

ואז קיבלתי על עצמי שתי החלטות.

לקחת מצלמת וידאו ולתעד את כל התהליך.

לצחוק על המחלה ככל שאוכל.

ההחלטות האלו התבררו כדבר הכי נכון וטוב שעשיתי, והחיבור בניהן פשוט היה מנצח ותרם אחד לשני בצורה אבסולוטית.

המצלמה נתנה לי את היכולת להסתכל על עצמי מהצד, לא כחולה, אלא כאדם שבוחן משהו שהוא לא שלו, סוג של שחקן שמשחק תפקיד. וכאחד כזה היא אפשרה לי לבכות, לצחוק, לצלם גם את הדברים הכי קשים, כי היי, זה לא אני הרי, זה רק תפקיד לא? ☺

ועצם הגישה הזאת אפשרה לי קודם כל לא להיות קורבן. רק בהמשך הבנתי כמה זה היה חשוב.

כתוצאה מכך שהתחלתי להסתכל על המצב מהצד, היה לי פחות קשה, והתחלתי לראות דברים וסיטואציות מצחיקות שלעולם לא יכולתי לשים אליהם לב אם הייתי שקוע במצב קורבנות כמו שהייתי לפני. פתאום דברים שדיכאו אותי מאוד התחילו ממש להרים את רוחי כשנקטתי בגישה הזאת. כמו למשל תגובות של אנשים למחלה:

יום אחד שכבתי באשפוז באחד הימים הכי גרועים שלי, שהייתי מחובר לכימותרפיה ועם מסיכת חמצן על הפנים. ואז חבר שלי שבא לבקר אותי נכנס פנימה כולו בעצבים, הוציא פתק מהיד והתחיל לצרוח "תראה מה זה! 20 שקל חנייה לוקחים פה, על מה?!?! זה חניון ציבורי, אני לא אמור לשלם את הסכומים האלו! מה אני רוטשילד? בא לי למות!!!!!!" הורדתי באפיסת כוחות את מסיכת החמצן מהפה ואמרתי לו, אני בהחלט מבין ללבך… נשמע מאוד הגיוני. אם אתה רק יכול לחזור על זה בבקשה לאוזן ימין, פשוט אוזן שמאל נשרה לי מהטיפולים.

במקום לשאוב אלי את העצבים והאנרגיה הלא טובה שלו, פשוט הסתכלתי על זה מהצד וזה הצחיק אותי.

מה שעוד עזר לי היה לצחוק על עצמי, על כל הסיטואציה הזאת. למשל, לא לקחת ברצינות את זה שאני עכשיו כולי רזה, בלי גבות, בלי ריסים, כולי צהוב, בגדול הייתי נראה כמו בארט סימפסון עם בולימיה, במכון שעווה ממש גרוע.

וככל שהמשכתי להתמיד בגישה, לאט לאט התחלתי להרגיש יותר טוב ולהבין שההומור גם עוזר לי ברמת הטיפולים! התחלתי להתעמק עוד ועוד בנושא והבנתי שהומור לא רק שגורם לי להרגיש טוב ולהתמודד ביתר קלות, הוא גם משחרר אנדורפינים שמשפרים את מערכת החיסון ועוזרים להחלים!

וככלל שהתחלתי להרגיש יותר טוב, חזרה לי האופטימיות ושמחת החיים, ואז גם הבנתי שיש גם הרבה יתרונות למחלת הסרטן. אני יודע שזה נשמע הזוי, אבל יש והמון!

לדוגמא: אני הרבה יותר קליל היום! כי הוציאו לי כל כך הרבה חלקים מהגוף: טחול, חצי מהלבלב, מעטפת הבטן, חלק מהכ… בגדול נשארה לי קיבה ופי הטבעת… שזה מעולה! אין סיכוי שאי פעם יחזור לי הסרטן, גם אם הוא רוצה אין לו איפה להיתפס ☺

וחשוב לי להבהיר, עצם זה שהחלמתי זה לא הניצחון עבורי. גם אם הייתי מת עדיין הייתי מנצח, כי חייתי כל יום עם הומור.

היום כשאני בריא לגמרי אני רץ עם מופע סטנדאפ שנקרא "הסרטן מת מצחוק", כתבתי ספר שנקרא "הסרטן מת מצחוק" (מפתיע אה…), הופעתי בטד, ואני עובד על עוד שלל פרויקטים שמטרתם לתת כוח לאנשים ולהראות שהומור הוא כלי מספר 1 לריפוי והתמודדות!

חשוב לי להגיד שבשום אופן ההומור לא צריך להחליף את הטיפולים הקונבנציונליים, אבל הוא בהחלט יכול להפוך את החוויה ליותר מאתגרת, יותר קלה, ולעזור לגוף להחלים ☺

אני מאחל לכולכם ולי בריאות שלמה, מלאה בהומור, ותמיד כשיש לכם אחת מהאופציות הבאות, דיכאון או הומור, תזכרו במשפט הבא של פץ' אדאמס:

"תטפל במחלה לפעמים תנצח לפעמים תפסיד, תטפל בבנאדם, תמיד תנצח, לא משנה מה תהיה התוצאה הסופית".

שלכם,אייל

כתבות נוספות בנושא

רע שלי, הזמן שלך נגמר

אוגוסט 7, 2019

דותן ברזילי נפרד מרועי לויט בחדר ההמתנה של אשפוז היום האונקולוגי היו הרבה יותר מידי צעירים. חשבנו...

6 דברים שלמדתי בדרך

אוגוסט 7, 2019

דנה סתוי ערב אחד, מצאתי את עצמי יושבת לקפה ושקיעה ב"ויסטה", המקום האהוב עליי בנמל יפו. קבעתי...

נתקעתי: יומן המסורטנת

יולי 15, 2019

בדצמבר האחרון אובחנתי כחולת סרטן. פעם שנייה בתוך 20 שנה. הפעם הראשונה הייתה בגיל 25, לימפומה. הפעם...