אזהרה

האמת? אנחנו לא רוצים שתכנסו לכאן, אלא אם אתם צריכים. ו”צריכים”, זה אומר שאתם או היקרים לכם עומדים לצאת למסע הפרידה.
ריכזנו כאן מידע מהותי שיעזור לכם להיפרד כמו שאתם רוצים, כמו שחשוב לכם, כמו שמגיע לכם. מבירוקרטיות וטופסולוגיות ועד המילים האחרונות שתרצו להשאיר.

MENUMENU
1

רעות

סיימתי טיפולים!

סיימת טיפולים?

סיימת טיפולים? צלצל בפעמון!

העלאת תמונה

סיפורים אישיים

תהילה לב | 2019 ,04 פברואר

מנצחת

היום נדבר קצת על התנועה וכמה היא תרמה לי לגוף ולנפש. בגדול אני גמורה כתוצאה מטיפולי ההקרנות, מאוד תשושה, כואבת, אבל התנועה נותנת לי קצת עניין בחיים. היא מעצימה לי את התקווה ומזכירה לי שהשליטה על גופי היא שלי ושלי בלבד.

“עודד אמר להרים ידיים!”

היום נדבר קצת על התנועה וכמה היא תרמה לי לגוף ולנפש.

אז כל מי שעדיין לא הספיק להכיר אותי, שמי תהילה-טניה/ תולי, בת 27 (שוק, מרגישה כמו בת 12) וסרטנוש ביקר אצלי פעמיים. אני שוקלת 140, והגובה שלי: 1.85 וכן, התנועה בשבילי היא ה-תרופה, למרות הקלוריות הנהדרות שלי.

הביקור הראשון של סרטנוש היה בסוף גיל 23, הוא התמקם אצלי בשד ועברתי בגללו ניתוח למפקטומי, בזכות הגילוי המוקדם (כריתה חלקית) והמשכתי בחיי בתקווה שלא יחזור.

מסתבר שסרטנוש לא מסונכרן עם התקוות שלי, והוא חזר לביקור בפעם השנייה, אבל הפעם לצוואר הרחם (הסרטן שלי סוטה לאללה). החלמתי מהפעם השנייה. השנה. 07.03.2017.

ובכן…. בגדול אני גמורה כתוצאה מטיפולי ההקרנות, מאוד תשושה, כואבת, אבל התנועה נותנת לי קצת עניין בחיים. עברתי טיפולי הקרנות מהקשים 18 טיפולים, למשך 6 שבועות, 13 טיפולים ראשונים 7 דקות, וחמישה אחרונים 9 דקות. האמת שאני עדיין בהלם איך לא גידלתי זנב חמוד. כיום אני מתמודדת עם כאב באזור האגן והגב התחתון כתוצאה מהטיפולים.

יש ימים לא קלים, אחרי הכל, הגוף איבד מהשליטה שלו. עם הזמן התחלתי הליכות קלות ואז שמעתי על מירוץ הלילה בבאר שבע. החלטתי שזה הרגע לצאת מהרחמים העצמיים ולהוכיח לעצמי שאני שולטת על הגוף והסרטן שלי ולא להיפך ואם אני רוצה הגוף יכול ה-כ-ל (למרות 18 טיפולי ההקרנות שעברתי).

נרשמתי למסלול של 2.5 קילומטר (מסלול של בטטונת קטנה, אבל זו רק ההתחלה). בגלל שנרשמתי ממש מאוחר היה לי רק שבוע להתכונן. שבוע זה מעט מאוד זמן, אבל עשיתי את הכל בהדרגה, נעזרתי בסבלנות והייתי ממוקדת במטרה.  

בסוף הגעתי לרגע המיוחל!!! הרגע שבו אני משיבה את השליטה לגוף ומוכיחה לעצמי שהכל אפשרי, שחוסר השליטה הוא רק זמני. אני לא אשקר, פשוט זה לא היה. ביום המרוץ עברתי טרום מרוץ כי הכבישים נחסמו בכל העיר ונאלצתי לרוץ 2 קילומטר לנקודת ההתחלה של המרוץ וזה עוד לפני שרצתי את ה- 2.5 אליהם נרשמתי.

הגעתי לקו הזינוק למרות הכל, התרועה נשמעה והרצים התחילו בריצה ואחותכם למחלה יחד איתם.

לרגע בכלל לא האמנתי שאני, תהילה-טניה, רצה בפאקינג מרוץ. רצתי עם ספורטאים, עם אנשים בריאים לחלוטין, עם אנשים שמתאמנים לזה חודשים שלמים. אחרי קילומטר עצרתי בגלל הכאב, הבטתי לשמיים כמה שניות, העיניים התמלאו דמעות. נשמתי כמה נשימות והמשכתי בריצת אמוק לעבר קו הסיום.

עשיתי את המרוץ לבד, כואבת, בוכה. היה קשה, קיללתי בליבי את סרטנוש ואיחלתי לו דברים נוראים, מגיע לבן זונה הקטן הזה.  אבל לא ויתרתי!!! אני מסורטנת! הקושי הזה קטן עליי, הוא מעצים. כשהגעתי לקו הסיום זה הרגיש כמו להיוולד מחדש. בקו הסיום חברתי הטובה הפתיעה אותי עם שלט מרגש, אני הייתי בעננים, הרגשתי כאילו רגליי התנתקו מהקרקע.

אז מה אני אומרת לכם בעצם? אני ממליצה בחום לשלב תנועה על פי היכולות שלכם, זה ישפר לכם את ההרגשה, יעצים את התקווה ויתרום רבות לגופכם ברמה הפיזיולוגית.

צאו להוכיח לעצמכם שאתם מסוגלים.

חיבוק גדול ואיחוליי החלמה לכל המסורטנים אי שם.

כתבות נוספות בנושא

המשימה: אחות.

יש רגעים בחיים בהם אני אומרת לעצמי שאני נמצאת בדיוק במקום שאני אמורה להיות. לכל אדם יש...

התמודדות עם סרטן בעידן הדיגיטלי

מה לא נאמר או נכתב או צולם על סרטן? כל כך הרבה מידע, מחקרים, ספרים, סרטים, סדרות,...

אנחנו נרפא אותך

יש לי משפט פתיחה מוחץ. בכל פעם כשנכנס אליי לחדר, לביקור הראשון, בחור צעיר עם סרטן אשכים...