מי בכלל ישן טוב פה?!
טל רוזנהקיש משהו כמעט מעליב בשאלה אם ישנו טוב בלילה.
מי בכלל ישן טוב פה?!
גם בלי מלחמה, הרבה מאיתנו כבר שנים לא באמת ישנים. כימו, הקרנות, ביולוגי, סטרואידים, כאבים, חרדה, כימובריין, סתם תרופה אחת קטנה שלוקחים כדי להחזיק את הגוף, וכל אחת מהן באה עם מתנה קטנה משלה. אחת מעירה, אחת מייבשת, אחת דופקת את הראש, אחת עושה שתיים בלילה כמו ארבע בצהריים.
עכשיו תוסיפו לזה אזעקות. אתה סוף סוף נרדם איכשהו, הגוף כבר קרס מעייפות, ואז בום. קום. מקלט. רוץ. כלומר, לא באמת רוץ. יותר כזה "דדה כמו מישהו שהגוף שלו עבר כמה דברים קטנים, נגיד סרטן".
אתה קם חצי מת, גורר את עצמך למקלט, מנסה להבין אם הרגליים שלך עדיין שייכות לך, ואז חוזר הביתה עם דופק בשמיים וגוף מרוסק, ועכשיו תנסה להירדם שוב. בהצלחה עם זה. ואם כבר חשבת לקחת משהו שיעיף אותך לישון, (חברי לבונדרמין ולירוק שלום לכם) אז גם זה נהיה סיכון. כי מצד אחד אתה חייב לישון. מצד שני אתה גם רוצה להתעורר לאזעקה ולא לגלות בדיעבד שהיית ישן כמו מלאך בזמן שכל הבניין רץ למקלט.
ואם במקרה כן ישנת, מוקדם בבוקר הסטרואידים מחליטים לפתוח מופע. אתה מתעורר עם מקהלה בראש כאילו עדים לנו כוכבי מרום, ואז הכימובריין נכנס, ואתה לא בטוח אם זה עדים לנו, הודו לנו, או בכלל הודו בתנור. הראש עובד, אבל רק על מצב תקלה.
אז, אחרי תקופה שלמה שבה אתה בקושי ישן, בא מישהו עם התובנה הגאונית של השנה ואומר לך, וואו, אתה נראה גמור. באמת. רק עכשיו שמת לב. לא שמתי לב בעצמי כשניסיתי לשרוד. לא כשהגוף שלי קרס. לא כשהייתי ער חצי לילה. לא כששקעתי. אבל יופי, עכשיו כשהופיעו שקיות מתחת לעיניים, פתאום זה נהיה רשמי.
ומה עם כל שאר הדברים? הקרחת, הירידה, העלייה, הנפילה, הדכדוך, הפנים שאין עליהן כוח. כל זה עבר מתחת לרדאר, כי צעירים אמורים להיות חזקים. כי אם אתה בן עשרים ומשהו או שלושים ומשהו, אז ברור שאתה תדלג על הגידולים שלך בקלילות, תסיים טיפולים, תנער אבק, ותחזור לחיים כאילו כלום. כשאתה לא חוזר, אנשים לא מבינים. מה יש לך להיות בדיכאון, כבר סיימת טיפולים. נכון, סיימתי. רק שהגוף לא באמת סיים, הראש לא באמת סיים, הפחד לא באמת סיים, והשינה בטח לא סיימה. יש דברים שלא נגמרים כשמורידים את האינפוזיה.
בתקופה כזאת, כשכולם מסביב רצים להתנדב וזה באמת יפה ומרגש, יש גם מי שיושב בבית ומרגיש שהוא לא מצליח אפילו להחזיק את עצמו. לא כי לא אכפת לו. כי אין לו כוח. כי הוא עייף מדי. כי הוא מפורק מדי. כי לפעמים כל מה שנשאר זה להתנחם באוכל, בעוד משהו קטן שירגיע לחמש דקות, ואז לשנוא את עצמך גם על זה.
שם אנחנו קצת שקופים. צעיר עם קרחת זה לא תמיד סיפור שאנשים יודעים מה לעשות איתו. לא מספיק זקן כדי שיגידו מסכן צריך לעזור לו, לא מספיק בריא כדי לחזור לתפקד, ולא מספיק מת כדי שאנשים יבינו שמשהו פה באמת קשה. ואז שואלים, נו, איפה היית במילואים. ובא לך לענות שהמילואים האחרונים שלך היו באשפוז יום. עם כימו בווריד, טעם של מתכת בפה, בחילות, שלשולים, וסיבוב בין ספה, שירותים, ומיטה. ואם הסרטן כבר מספיק זמן מאחוריך ואתה בכלל רוצה לחזור למילואים, לפעמים אתה צריך להילחם על זה כאילו ביטוח לאומי פתח סניף חדש בתוך לשכת הגיוס.
גם הדברים הקטנים שמחזיקים אותנו קצת בחיים, הספורט, המפגשים, המסגרת, האנשים שמבינים בלי להסביר, גם הם נתקעים בגלל המצב. אז אתה נשאר עוד יותר לבד עם הבית, עם המקרר, עם הראש, עם הפחד, ועם השקט הזה שאיכשהו תמיד יותר רועש מכל אזעקה.
ויש גם את החישוב המגעיל שאף אחד לא מדבר עליו בקול. כשהאזעקה תופסת אותך, מה עדיף. ללכת למקלט עם כולם ואולי לחטוף איזה חיידק כי אתה נויטרופני, או להישאר בחוץ ולהסתכן במשהו אחר. איזו בחירה נהדרת. ממש תפריט במסעדן מישלן.
ואם יש ילדים, בכלל. לך תסביר לילד שלך שאמא עייפה מדי להרים אותו כשהוא רועד מהאזעקה. לך תסביר לבת זוג שלך שאתה לא עצלן, שאתה לא מתעלם, אתה פשוט גמור. ואיפשהו בפנים עוברת המחשבה האיומה והמצחיקה ביחד, שזה באמת לא בסדר להיות מסורטן בזמן מלחמה.
אז הנה תזכורת קטנה, למי ששכח. גם לנו קשה. קשה באמת. קשה של גוף עייף, ראש שרוף, שינה שבורה, פחד שלא נגמר, ובדידות שאנשים לא רואים כי מבחוץ אתה רק צעיר.
אז אם אתם מכירים מסורטן או מסורטנת בתקופה הזאת, אל תניחו שהם חזקים כי הם צעירים. אל תניחו שאם נגמרו הטיפולים אז נגמר הסיפור. אל תחכו שהם ייראו מספיק רע כדי להיזכר לראות אותם. לפעמים כל מה שצריך זה לשאול באמת מה קורה, להציע עזרה בלי נאום, בלי פרצוף, ולזכור שגם מי שנראה שקט, יכול להיות במלחמה כבר הרבה יותר זמן מכולם.
אם אתם מרגישים שאתם נשחקים, מתפרקים, לא ישנים, אוכלים מנחמה, בדיכאון, כועסים על עצמכם, או פשוט בלי כוח, אתם לא מגזימים ואתם לא מפונקים. אתם אנשים שעברו פאקינג הרבה, ועכשיו נופל עליכם עוד משהו. וזה קשה. וזה אמיתי. וזה לא הופך אתכם לחלשים. זה פשוט אומר שנמאס כבר להילחם בכל החזיתות ביחד.
קשה לכם? ואתם רק רוצים לדבר, לפגוש, לפרוק, או לא להרגיש לבד, אור, צוות מלווים ואני מפוזרים בכל הארץ עם כל סוג אפשרי של סרטן, כך שנוכל להבין אתכם. רק תשלחו הודעה בפרטי ואנחנו שם בכל שעה!