אזהרה

האמת? אנחנו לא רוצים שתכנסו לכאן, אלא אם אתם צריכים. ו"צריכים", זה אומר שאתם או היקרים לכם עומדים לצאת למסע הפרידה.
ריכזנו כאן מידע מהותי שיעזור לכם להיפרד כמו שאתם רוצים, כמו שחשוב לכם, כמו שמגיע לכם. מבירוקרטיות וטופסולוגיות ועד המילים האחרונות שתרצו להשאיר.

MENUMENU
21

אביה דביר

סיימתי טיפולים!

תהילה לב

סיימתי טיפולים!

יאנה מרגולין

סיימתי טיפולים!

מרטיו

סיימתי טיפולים!

מיטל לפלר

סיימתי טיפולים!

גולאן

סיימתי טיפולים!

זוייב מריה

סיימתי טיפולים!

עדן בריל

סיימתי טיפולים!

ורד יוהל

סיימתי טיפולים!

טל ברוך

סיימתי טיפולים!

יובל

סיימתי טיפולים!

גלית גולן

סיימתי טיפולים!

ידידיה רוזנברג

סיימתי טיפולים!

סלי

סיימתי טיפולים!

אורן אנצו

סיימתי טיפולים!

רועי סמוכיאן

סיימתי טיפולים!

אסף

סיימתי טיפולים!

אייל יונגר

סיימתי טיפולים!

מאיה

סיימתי טיפולים!

לירן

סיימתי טיפולים!

רעות

סיימתי טיפולים!

סיימת טיפולים?

סיימת טיפולים? צלצל בפעמון!

העלאת תמונה

סיפורים אישיים

חני ופרופ' תמר ספרא | פברואר 2, 2019

זיכרונות של אמא

*חני:

"את פרופסור ספרא אני פוגשת בחדרה, בחדרי או במסדרון בית החולים ובין עצה רפואית, עיון בממצאים של בדיקות והתלבטות לגבי טיפול, אנחנו מפטפטות על זמרים אהובים, טיולים, דיאטה ובגדים כי בסוף, החיים הכי חשובים.

כשחליתי, כלומר כשאובחנתי, הסטטיסטיקה היבשה הציעה לי שישה חודשי חיים. לכי תדברי עם טבלאות, לכי תבעטי בקירות ויש לי תינוקת בבית, לעזאזל. באותם ימים סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ולפי מה שלמדתי למבחן, זיכרונות מודעים הם מגיל חמש ומעלה ולי יש תינוקת בבית, לעזאזל.

החלטתי להסתפק בזיכרונות לא מודעים, על אווירה וחוויה. ניצלתי כל דקה פנויה לדבר הכי חשוב בחיים שזה הנאה. בעברית פשוטה, קוראים לזה ״לעשות חיים״. לא בשבילי.. בשבילם כמובן, מתוך מטרה וכוונה שהאזור במוח של זיכרונות יהיה גדוש בחיוכים, מוזיקה, חיבוקים וריחות נעימים.

ביקשתי מהרופא בשיחה רצינית, שיסתכל לי בעיניים ויבטיח לי שאחד מהשיקולים המשמעותיים שלו בבחירת הקו הטיפולי יהיה איכות חיים. בכל פעם כשהיה קשה מידי, כשקרסו לי ההגנות, ששן ראשונה נפלה ואני כמעט איבדתי את ההכרה מצער הפרידה שמחכה, דובי שלי הפיח בי רוח לחימה ואמר ״אל תתני לו לנצח פעמיים, לסרטן״. בכל פעם שבאתי למדקר שלי ואמרתי לו תצווה עלי צומות, שיקויים, אימונים, הוא אמר ״חני, תשמרי על הכוח שלך ואל תסתערי בכל התותחים כי אנחנו במרתון למרחקים ארוכים״. בכל פעם שאפשר היה, הלכתי למקום שיש בו רוח ונתתי לה להצליף לי בפנים ולהזכיר לי שלמרות החולשה, הכאב, הפחד, אני בחיים!

בכל הזדמנות בכיתי, לא רק מצער, כי שירי אמרה שזה ספונג׳ה לנשמה, בכל הזדמנות קניתי שמלה חדשה בהנחה כי מסיפורים ״שופתרפיה״ די מוכיחה את עצמה. לא התביישתי לבקש עזרה, לא התביישתי בקרחת כי כמו שנעמי שלי אומרת ״שהגנבים יתביישו״. התפללתי בכל הזדמנות ולאו דווקא להבראה אלא להנאה, הנאה ועוד הנאה. קניתי ספרים שעוסקים בתחום, הלכתי לקבוצות תמיכה ובכל הזדמנות חיפשתי אנשים מעוררי השראה. ריחמתי על עצמי אבל זכרתי שזה סוג של ״כאילו״ כי חיים ארוכים זה לא בידיים של אפחד אבל חיים טובים זה כן אצלי בידיים ואני עובדת בזה, במשרה מלאה.

עכשיו אני פה כותבת בבריכה, חוגגת את החיים, נהנית מכל רגע בחופש הגדול זה שהוא מתנה עבורי ועבור הילדים שלי. השיער הארוך של שירה ספוג מים והיא משפריצה בטעות על האייפד ואני צועקת עליה ״את כבר בת 12, את לא יכולה להיזהר קצת? ואז אני מסתכלת עליה, נזכרת שיש לה בת מצווה עוד כמה ימים, ודומעת. לעזאזל".

*פרופסור ספרא:

"קיבלתי מחני בשבוע שעבר את ההזמנה לבת מצווה של הבת וחשבתי לעצמי, איזו אישה מיוחדת זו וכמה יש לי ללמוד ממנה. פגשתי את חני לפני כ- 7 שנים, בחורה בת 24 אמא ל- 3 ילדים. היא הגיעה אלי אחרי שכבר אמרו לה שיש לה סרטן שד גרורתי. לדבריה – ביום שאמרו לה שהיא עומדת למות, היא התחילה להבין מה זה לחיות. מאז יש לנו שיחות שמדייקות את החיים.

היא נכנסת אלי לחדר, אני מחייכת אליה והיא קורנת. היא לא מפסיקה לזוז ולעשות דברים, מדברת בגלוי על כמה היא אוהבת את בעלה וילדיה, על התקופות המשתנות בחיים ועל ההבנות החדשות בחייה. היא קוראת מחדש מה שכתבה פעם ורואה כמה השתנתה והתפתחה מאז ומנתחת את זה. כלום לא יקלקל לה!

היא הולכת ואני נותרת עם המחשבות – איך אני יכולה לקחת את הכלים שהיא פיתחה ולהעביר אותם למטופלים אחרים שעדיין מחפשים את הדרך? החלטתי לפנות אליה ולשאול אם תהיה מוכנה לכתוב איתי יחד כמה מילים לחברי הקהילה והנה היא כאן. לנצח זה לוותר, היא אומרת, להחליט להינות ממה שיש!

אני רופאה אונקולוגית, רואה נשים רבות בחדרי שם אני הופכת לשותפה אינטימית שלהן לדרך. בחדר מתהווה מציאות חדשה, אנחנו מדברות על "חוזה חדש" עם החיים. אני איתן במלחמה הכי חשובה – על החיים.

לדבריה, אין לה תחושת אשמה והלקאה עצמית של "כנראה שעשיתי משהו לא נכון בחיים שלי והסרטן הוא סוג של עונש שהבאתי על עצמי" כמו שאני שומעת ממטופלות רבות. היא מאמינה שהמוות אורב לכולנו בפינה. מה אנחנו עושים עד אז, הוא זה שמבדיל בין האנשים. הרוב המוחלט מדחיק ובכך מפסיד את משמעות החיים עצמם. חולי סרטן מכניסים בעל כורחם את מלאך המוות לחייהם, ומי שמסוגל להסתכל לו בעיניים- מרוויח.

התובנה שהחיים הם מכלול עצום ואינסופי של רגשות, סיטואציות וכו', ולא מצטמצמים לסרטן. ה"אני" שלי הוא לא רק מחלה, יש לאני הזה עבר, הווה ועתיד מעבר למחלה. האני הזה שהוא כל אחד מאיתנו ראוי שנכיר אותו, מה הוא רוצה, מה הוא אוהב, מה הוא לא אוהב – לאהוב את עצמנו, לדאוג לעצמנו.

הנשים בהן אני מטפלת תורמות לי כפי שאני תורמת להן, נשים כאלה יכולות לתרום דרכי לאחרות.

חיים טובים לכולם.

כתבות נוספות בנושא

רע שלי, הזמן שלך נגמר

אוגוסט 7, 2019

דותן ברזילי נפרד מרועי לויט בחדר ההמתנה של אשפוז היום האונקולוגי היו הרבה יותר מידי צעירים. חשבנו...

6 דברים שלמדתי בדרך

אוגוסט 7, 2019

דנה סתוי ערב אחד, מצאתי את עצמי יושבת לקפה ושקיעה ב"ויסטה", המקום האהוב עליי בנמל יפו. קבעתי...

נתקעתי: יומן המסורטנת

יולי 15, 2019

בדצמבר האחרון אובחנתי כחולת סרטן. פעם שנייה בתוך 20 שנה. הפעם הראשונה הייתה בגיל 25, לימפומה. הפעם...