אזהרה

האמת? אנחנו לא רוצים שתכנסו לכאן, אלא אם אתם צריכים. ו"צריכים", זה אומר שאתם או היקרים לכם עומדים לצאת למסע הפרידה.
ריכזנו כאן מידע מהותי שיעזור לכם להיפרד כמו שאתם רוצים, כמו שחשוב לכם, כמו שמגיע לכם. מבירוקרטיות וטופסולוגיות ועד המילים האחרונות שתרצו להשאיר.

MENUMENU
21

אביה דביר

סיימתי טיפולים!

תהילה לב

סיימתי טיפולים!

יאנה מרגולין

סיימתי טיפולים!

מרטיו

סיימתי טיפולים!

מיטל לפלר

סיימתי טיפולים!

גולאן

סיימתי טיפולים!

זוייב מריה

סיימתי טיפולים!

עדן בריל

סיימתי טיפולים!

ורד יוהל

סיימתי טיפולים!

טל ברוך

סיימתי טיפולים!

יובל

סיימתי טיפולים!

גלית גולן

סיימתי טיפולים!

ידידיה רוזנברג

סיימתי טיפולים!

סלי

סיימתי טיפולים!

אורן אנצו

סיימתי טיפולים!

רועי סמוכיאן

סיימתי טיפולים!

אסף

סיימתי טיפולים!

אייל יונגר

סיימתי טיפולים!

מאיה

סיימתי טיפולים!

לירן

סיימתי טיפולים!

רעות

סיימתי טיפולים!

סיימת טיפולים?

סיימת טיפולים? צלצל בפעמון!

העלאת תמונה

סיפורים אישיים

תמר רבינוביץ | מרץ 14, 2019

הסרטן המעורר שלי

לפני חמש וחצי שנים בערך, בגיל 36, לקראת סוף ההריון השלישי, גיליתי אותו. מיששתי אותו במקלחת.
גוש קטן בשד. ואז – בכי, בדיקות, התפשטות והתערטלות מול אינספור רופאים, אחיות ואחים, עוד קצת בכי. התפרקות טוטאלית בבדיקת אולטראסאונד לבדוק מה מצב העובר ולפני החלטה אם ומתי מיילדים, בכי בכי בכי.
ואז לידה.
לשמחתי הגילוי היה כבר בשבוע מתקדם מאוד של ההריון, כך שהזירוז לא היה נורא. בכי ושמחה על הולדת המתוק, השמח המדהים והיפה שלי – אוריה. ילד מקסים ומצחיק שלמרות שנולד בתוך תקופה אפלה מאוד שלי, גדל להיות ילד בן 5 וחצי מלא שמחת חיים והומור (תמיד אומרים עליהם שהם שמחים וחמודים נכון? אבל הוא באמת באמת כזה. נשבעת).
ואז אחרי הלידה, כשבבית יש עוד שני ילדים לא גדולים בכלל – תומר בן 4 ועלמה עוד לא בת שנתיים – ניתוח, כימותרפיה, ועוד ניתוח. שנה של טיפול בעצמי תוך כדי ניסיון לגדל תינוק, ולהינות קצת יחד איתו מחופשת לידה שלא היתה.
במהלך השנה הזו עוד לא למדתי כלום על עצמי. באמת. מודה. הייתי עסוקה בהחלמה פיזית, והמחשבות למה זה קרה ומה הלאה. אבל גם חייתי במהלך השנה הזו ולא עצרתי לרגע: טיולים עם המשפחה, פסטיבלים ומפגשים עם חברים, אפילו יותר מפעם. התחילו ניצנים של מחשבות על העתיד, וניצנים קטנטנים של הבנה שצריך וחשוב לחפור בשאלה למה זה קרה לי. כי הרי עשיתי ספורט, ניהלתי חיים רגילים של בית, עבודה, משפחה ובסהכ הייתי בריאה (כמו שאוהבים לשאול הרופאים בכל הזדמנות מאז – "את בריאה בדרך כלל?").
אחרי שתם לו החלק הפיזי במסע התפניתי לחלק הנפשי. והוא היה ארוך וקשה לא פחות. אבל הוא היה אחד הדברים המשמעותיים והנהדרים ביותר שעשיתי. נכון יש את אלה שאומרים שהסרטן היה מתנה? אז אני לא יודעת אם הייתי משתמשת במילה הזו ממש, אבל הוא כן העיר אותי באמצע החיים לדברים החשובים באמת. גרם לי להסתכל על החיים שלי ולשאול שאלות ובעיקר – לקום ולשנות.
ובגיל 39 עזבתי עבודה מסודרת, רגילה וסה"כ די נעימה באוניברסיטה העברית בירושלים ויצאתי להגשים חלום ישן: להיות מאמנת כושר. במהלך הטיפול הנפשי שכלל עבודה עם אונקופסיכולוגית, ובהמשך (ועד היום) טיפול אצל מטפלת בתטא הילינג, הגעתי לידיעה של מהו הייעוד שלי: טיפול באמצעות ספורט. באמצע החיים הלכתי ללמוד ובמשך שנה עשיתי קורס מאמני כושר וקורס ספורט-תרפיה.
ואז בגיל 40, לפני שנה וחצי קיבלתי עוד תזכורת קטנה ושיעור כדי לדייק את עצמי עוד קצת: בבדיקה שגרתית של MRI התגלתה בלוטה חשודה. מפה לשם, ניתוח, הוצאת 7 בלוטות, מתוכן 4 ממאירות. כל זה ממש בסוף שנת הלימודים שלי (יציאה לדרך חדשה, זוכרים?) והמבחנים האחרונים. אחרי הבשורה, ובכי והמון המון כעס, (שהרי כבר עשיתי את כל העבודה הנדרשת לא?), קבלה והשלמה עם המצב שוב, וחודש וחצי של הקרנות. בסיומם הכרזתי הפעם בלב שלם וידיעה ברורה שזהו. אני סיימתי עם הסרטן. חודש אחרי ההקרנות כבר רצתי 10 ק"מ במרתון תל אביב. היה קשה, אבל סיימתי. את המבחן הסופי של לימודי הספורט-תרפיה השלמתי, ונשאר לעשות סטאז'.. היום אני גם בעיצומם של לימודי פילאטיס.
ואם הגעתם עד כאן אז דעו לכם: הסרטן הגיע להעיר אותנו. כל אחד בתחום אחר של חייו או חייה. אני הרווחתי את משפחתי, את בן הזוג המדהים שלי, ליאור, שמאז גם אנחנו כזוג עברנו טיפול של שנתיים שנתן לנו כוח, הסתכלות אחרת עלינו וחיזוק לאהבה שלנו, והכי חשוב – קיבלתי אותי מחדש. למדתי להעריך את עצמי (יש עוד עבודה בתחום הזה, אני מודה), למדתי לקחת לעצמי זמן ומקום, למדתי לסמוך על אחרים ולבקש עזרה כשצריך, ובעיקר – יצאתי לדרך חדשה, מאתגרת ומופלאה. כיום אני מאמנת כושר אישית של נשים וילדות, בריאות ומחלימות, חולות במחלות כרוניות כמו פיברומיאלגיה וניוון שרירים (כתוב בלשון נקבה אבל כולל בתוכו גם זכרים) ושמחה בכל בוקר מחדש לקום לעוד יום עבודה (גם כשהוא מתחיל ב-6 בבוקר…). אני מתאמנת יותר מאי פעם וחזקה יותר משהייתי אי פעם.
המוטו שלי: אני יכולה לעשות הכול.
ואם אתם ואתן רוצים ורוצות תמיכה, שיחה ועידוד, אני פה בשבילכם.
[email protected]

כתבות נוספות בנושא

רע שלי, הזמן שלך נגמר

אוגוסט 7, 2019

דותן ברזילי נפרד מרועי לויט בחדר ההמתנה של אשפוז היום האונקולוגי היו הרבה יותר מידי צעירים. חשבנו...

6 דברים שלמדתי בדרך

אוגוסט 7, 2019

דנה סתוי ערב אחד, מצאתי את עצמי יושבת לקפה ושקיעה ב"ויסטה", המקום האהוב עליי בנמל יפו. קבעתי...

נתקעתי: יומן המסורטנת

יולי 15, 2019

בדצמבר האחרון אובחנתי כחולת סרטן. פעם שנייה בתוך 20 שנה. הפעם הראשונה הייתה בגיל 25, לימפומה. הפעם...