אני אשקר אם אני אגיד שקל לי.
חברת קהילה אנונימיתאני אשקר אם אני אגיד שקל לי.
הכל הפך להיות קשה ברמות.
התחלתי תואר ראשון רחוק מהבית, עברתי דירה, מתרגשת לפרק החדש בחיי.
קצת אחרי אמצע סמסטר ראשון אובחנתי. נו, ומה עכשיו? המשכתי בלימודים, כי אין דבר כזה לפרוש. תוך כדי טיפולי פוריות, כימו, ניתוח והקרנות, גם מבחנים מטלות פרידה מבן זוג וחשבונות.
וכמובן שזה לא מספיק, כי מתחילה גם מלחמה. מלחמה שתפסה את כולנו לא מוכנים. פגעה לנו במקומות הכי רגישים.
אבל אותי? אותי זה תפס במצב הכי שביר שלי. בלי שיער בלי כוחות, ועם המון חרדות שהגיעו, איך לא? מהסרטן. בדיוק סיימתי כימותרפיה, הייתי קצת לפני ניתוח. ניתוח מורכב, בחרתי את המנתח שהרגיש לי הכי נכון. הייתי בלחץ לא הגיוני, כי הרגשתי לבד. מאוד לבד. כולה בת 23, מה הקשר סרטן שד? אבל צריך להמשיך, כי איך אני אשבר? מי ירים אותי?
ככה כבר שלוש שנים של מלחמה בלתי פוסקת.
מלחמה בחוץ, אבל לא פחות בפנים. מלחמה נגד כל העולם. המלחמה האמיתית היא להמשיך. לא לוותר. למרות שכ״כ קשה. לקום בבוקר נהיה קשה, להתרכז נהיה קשה, ובעבודה? חרדה. איך מצליחים לעבוד עם התופעות הנפלאות של הטיפולים? והביולוגי שלא עוזב? אני כבר לא מכירה את עצמי.
אבל רגע לפני שאני מאבדת תקווה – אני מזכירה לעצמי כמה תותחית אני. וסליחה על התעופה העצמית כן? אבל תשמעו, מי ידע שקיימים בי כוחות כאלו? מצליחה לנצח את כל הפחדים. את כל המצקצקים. אחרי השלוש שנים האלה, ברור לי יותר מתמיד, אין חזקה ממני. (כנל לגבי כל חברי חלאס כן?)