אזהרה

האמת? אנחנו לא רוצים שתכנסו לכאן, אלא אם אתם צריכים. ו"צריכים", זה אומר שאתם או היקרים לכם עומדים לצאת למסע הפרידה.
ריכזנו כאן מידע מהותי שיעזור לכם להיפרד כמו שאתם רוצים, כמו שחשוב לכם, כמו שמגיע לכם. מבירוקרטיות וטופסולוגיות ועד המילים האחרונות שתרצו להשאיר.

MENUMENU
1

רעות

סיימתי טיפולים!

סיימת טיפולים?

סיימת טיפולים? צלצל בפעמון!

העלאת תמונה

סיפורים אישיים

רונה לוסטיג | פברואר 5, 2019

מחלה מחורבנת או קריאת השכמה?

סרטן.

"מחלה מחורבנת", אמר לי פעם הרופא שלי כששיתפתי אותו ברשימת הכאבים הבלתי נגמרת שלי.

אבל תשמעו, "החיים עצמם הם מחלה טרמינלית", אמרו לי פעם, "לא יוצאים מהם בחיים",

אז סרטן זה זרז כלשהו במערכת החיים. לפעמים אפילו קריאת השכמה, וזה לא תמיד דבר רע.

תשע שנים אנחנו חיים ביחד, הסרטן שלי ואני.

לפחות אלו תשע שאני מודעת להן, ולמדתי משהו על החיים בשנים האלה.

למשל, למדתי שיש יותר גרוע: פגשתי מישהי שכיום מגדירים אותה כחולת פיברומיאלגיה. שנים היא נלחמה להכרה במחלתה. מותשת וכואבת, לא מסוגלת לתפקד ביומיום ובוודאי שלא להחזיק במשרה קבועה, היא חיסלה את חסכונותיה ונזרקה מביתה. רק לאחרונה הכירו בה כחולה והיא מקבלת סיוע במגורים וקצבת נכות. משהו כדי לשרוד את היומיום בעולם תחרותי שאין לו זמן לעצור לרגע ולהביט בחולים הנשרכים בשולי הדרך. "לפחות המחלה שלך סקסית", היא אמרה לי, ואני הבנתי שאני ברת-מזל.

למדתי שאפשר לקבל: כי זה מה יש. כשכואב – אפשר לחפש פיתרון נקודתי להקלה, לנוח, לתת לגוף את הכח להשתמש בחוכמתו העצומה ולהתמודד עם הבעיה, להיות שם ולהמתין בסבלנות שיעבור.

זה יעבור. "החיים הם מחלה טרמינלית", זוכרים? נכון שיש ימים שנראה שהכאב אינו מפסיק, שהגוף יוצא מדעתו בכל כך הרבה כיוונים, אבל זה עובר, זה נרגע. לפעמים זה לוקח קצת יותר זמן. הרוגע הפנימי יכול לתת לנו את הסבלנות להמתין לרגע טוב יותר, להקלה. ואז מגיעים ימים טובים יותר והחיים נרגעים מספיק כדי שנחזור להיסחף בדרמות הרגילות … עד הסיבוב הבא. נו, טוב, זה מה יש.

למדתי גם על קריאות השכמה: פתאום מקבלים פרספקטיבה, פתאום הדרמות הקטנות אינן כל כך חשובות, והעולם מתבהר ואתם יודעים מה? רק בשביל החוויה הזו שווה את ההתנסות.

או למשל, למדתי שאפשר להילחם: אפשר להתנגד בכח, להתרכז בעבודה אינסופית (כמו שאני בחרתי), לנסות לשכוח ולהטביע את הכאב והתסכול באלכוהול וסמים מרגיעים ומעוררים, להתעצב, לבכות, לכעוס, להתמרד ולאבד מטרות…

ומטרות… כן, זה חשוב.

בדור שלי ידענו ש"צריך". צריך להתחתן, צריך להביא ילדים, צריך לעשות כסף… צריך.

הדור של היום הרבה פחות צריך, ואז עולה השאלה: "בשביל מה בכלל אני פה?", והתהייה מתחזקת עוד יותר כשכואב, כשהגוף מוטרף משינויי קור וחום קיצוניים, מיטלטל בין עצירות קשה ושילשולים, מותש כאילו שאבו מתוכו את כל הכח במשאבת ואקום וכל תנועה דורשת כח רצון אדיר, ועוד ועוד, והכל נראה סיוט שאינו נגמר.

לדור של היום הרבה יותר קשה כי המטרות שבטחנו בהן נראות היום פחות הכרחיות / אפשריות.

אז הקשיבו לי הדור – של-היום: החיים אינם מיקשה אחת. הם אוסף של רגעים. חלקם קסום וחלקם כואב. הרגעים הקסומים יגיעו, גם אם כרגע הכאב שולט.

תנו לגוף את הזמן והאהבה והתמיכה כדי שיוכל לעבור את רגעי הכאב ולהגיע אל הרגעים האחרים, אל הרגעים שמחפים על הכל ושווים את החיים. תנו לעצמכם לאהוב את עצמכם מספיק כדי לטפל בכם באופן בו הייתם רוצים שיטפלו בכם. אתם שווים.

תנו לעצמכם ותגיעו גם לרגעים הטובים. הם שם… ממש אחרי החשיכה הגדולה ביותר תגיע הזריחה … ושווה להגיע אליה, עוד תיראו.

ועוד כיוון: כשהכאב מגיע – נסו להבין למה הוא מגיע. עזבו תיסכול ועצבים. נסו באמת, טכנית, להבין. יש לו מטרה. אני משוכנעת בכך. מה הוא בא לומר לכם? לאן הוא יכול לעזור לכם להגיע?

תודה!

רונה.

כתבות נוספות בנושא

סיפור מבפנים

מרץ 14, 2019

היי אלופות ואלופים, אני מיה כץ גולן, אמא ל-3 ילדים בוגרים ו"בוגרת" סרטן בלוטת תריס, גרורתי לעמוד...

לא מוותרת על החלום

מרץ 14, 2019

ה-6.2.18 היה היום הכי הזוי, מאושר, מוזר, שמח וקשה שקרה לי בחיים. בבוקר אותו יום קיבלתי ליטוף...

הסרטן המעורר שלי

מרץ 14, 2019

לפני חמש וחצי שנים בערך, בגיל 36, לקראת סוף ההריון השלישי, גיליתי אותו. מיששתי אותו במקלחת. גוש...