אזהרה

האמת? אנחנו לא רוצים שתכנסו לכאן, אלא אם אתם צריכים. ו"צריכים", זה אומר שאתם או היקרים לכם עומדים לצאת למסע הפרידה.
ריכזנו כאן מידע מהותי שיעזור לכם להיפרד כמו שאתם רוצים, כמו שחשוב לכם, כמו שמגיע לכם. מבירוקרטיות וטופסולוגיות ועד המילים האחרונות שתרצו להשאיר.

MENUMENU
1

רעות

סיימתי טיפולים!

סיימת טיפולים?

סיימת טיפולים? צלצל בפעמון!

העלאת תמונה

סיפורים אישיים

ניר | פברואר 5, 2019

לתת לסרטן בראש

" אני כל היום רץ, עובד ומאוד פעיל, פעמיים בשבוע אני רוכב על אופני שטח, כבר 8 שנים, עושה בדיקות דם כל שנה. לא יכול להיות שאני פתאום כזה סמרטוט". ניר מספר לנו על המסע שלו ויש לו גם מסר חשוב – תנו לסרטן בראש.

הכל התחיל בפברואר 2015. התחלתי להרגיש קצת חלש, להזיע מדי פעם בלילה, טיפה כאבי ראש, כשאני מתאמץ. לא ייחסתי לזה חשיבות כל כך, המשכתי בשגרת היום. אני גר במודיעין עובד בת"א כל היום פגישות וישיבות במשרד ואצל לקוחות, בערב חוזר הביתה מותש לאשה והילדים המתוקים.

אחרי עוד שבועיים שהסימפטומים המשיכו וגם התחיל קצת לכאוב הגרון הלכתי לרופאה שלי שעשתה לי משטח גרון ומיד קבעה שיש לי סטרפטוקוקוס ואני צריך 10 ימים אנטיביוטיקה. חשבתי שקצת התקררתי ולכן העייפות. אחרי 10 ימים בדיוק סיימתי את האנטיביוטיקה, כאב הגרון אומנם חלף אך הסימפטומים שציינתי התגברו וגם בעבודה אמרו לי שאני נראה חיוור. הרגשתי שמשהו מוזר קורה לי בגוף. אני כל היום רץ, עובד ומאוד פעיל, פעמיים בשבוע אני רוכב על אופני שטח, כבר 8 שנים, עושה בדיקות דם כל שנה. לא יכול להיות שאני פתאום כזה סמרטוט…

הלכתי שוב לרופאה ודרשתי בדיקות דם היא גם ראתה שאני קצת חיוור, עשתה בדיקות דם אך מכיוון שהתשובות מגיעות רק למחרת המליצה שאגש ל'טרם' – מין מיון קטן ליד הבית שלי שם תוצאות הבדיקות דם מגיעות ברגע. נסעתי ל'טרם' ומשם הסיוט שלי התחיל.

שעה המתנה, דקירה קטנה ויוצא 6.8 המוגלובין (הנורמה זה 14-16) "המכשיר מקולקל" הרופא אומר "לא יכול להיות בוא נעשה את הבדיקה שוב" עוד דקירה ויוצא 6.4. "לא יכול להיות" הרופא אומר "לא הגיוני, עוף עכשיו למיון". בדרך החוצה אני מתקשר לחבר שלי רובי, רופא שעבד שנים בבי"ח שניידר, מספר לו הכל והוא אומר "תגיע אליי לבי"ח מאיר אני עכשיו במיון" חושב קצת ואז משנה את דעתו "אל תגיע אליי, סע למיון בבלינסון ותבקש להתאשפז אצל פרופ' להב מפנימית א". רובי כבר ידע הכול ושלח אותי להמטולוג מומחה. לי לא היה מושג בכלל מה הולך לקרות. ההחלטה שלו בטלפון עוד תציל בהמשך את חיי.

בדרך לבלינסון עצרתי בבית לקחת תיק עם מגבת, 2 תחתונים וכמה חולצות .כוס הקפה ביד וכמו על טייס אוטומטי אני מתחיל לעשות שיחות לאשה, למשפחה, לחברים ולבוסים בעבודה. חשבתי לעצמי יומיים אשפוז ואני חוזר הביתה. מי בכלל האמין שהסיוט הזה ייקח שנה שלמה. 5 טיפולים קשים ובסוף לקינוח גם השתלת מח עצם.

מגיע למיון. שוב דקירה קטנה ואחרי 40 דקות כבר צועקים את השם שלי ברמקול של המיון.

אני נכנס לחדר של הרופא והוא שואל אותי "תגיד אתה יכול לעמוד ולנשום?"

"אתה רואה שאני עומד מולך" אני עונה.

"לא הגיוני יש לך 6 המוגלובין!!!"

הוא מתחיל בבדיקות ותוך 5 דקות נכנס מנהל המיון, הוא לא מסתכל עליי בכלל ואומר לדוקטור הצעיר "שים עליו מסיכה ותעיף אותו מכאן למיון השני". היום אני מומחה לספירות דם ושלל בדיקות, אז לא ידעתי מה זה בכלל נוטרופילים – המערכת החיסונית של הגוף, הספירה שלי הראתה כמות של 100 כשבפועל היה צריך להיות מעל 3000 בנורמה. אז אין לי מערכת חיסונית בכלל ואני נמצא ליד עשרות חולים שהם עבורי פצצות מטקטקות, כל זיהום או חיידק יכול בקלות לעבור אליי.

אני עובר למיון ריק מאדם עם מסיכה על הפנים. אשתי מגיעה עם סנדוויץ' ומיץ מארומה (שגם אותו בדיעבד אסור היה לי לאכול בגלל הספירות הנמוכות) ואחרי שעתיים מאשפזים אותי בפנימית א.

שוב בדיקות, שוב המון שאלות מוזרות: טיילתה לאחרונה במערה? ננשכת עי אוגר או ארנב? איפה היית בחו"ל לאחרונה? על כולם אני עונה לא. הם מכוונים למצוא איזה זיהום בדם, בפועל זה הרבה יותר נורא.

מתאשפז ללילה ומתחיל לקבל עירויי דם ובבוקר פרופסור להב מגיע. שואל כמה שאלות ומוריד אותי מיד לבדיקת מח עצם. אני מבקש להמתין קצת שאשתי ואחי יגיעו. "לא" הוא עונה "הולכים עכשיו". עוברות 5 דקות וסניטר עם עגלה מגיע לקחת אותי. מספיק לסמס למשפחה לאיפה לוקחים אותי ונכנס לחדר.

שוב דקירה, הפעם בהרדמה בגב. אני כבר שומע את אשתי ואחי מחוץ לחדר ונרגע.

4 שעות מורטות עצבים והפרופסור מגיע עם הבשורה הרעה. הוא בכלל לא אומר את המילה 'סרטן'. הוא מתחיל להסביר על הבדיקה, על הספירות הנמוכות ופתאום באוויר אני שומע את המילים "מחלת דם". מרגע זה אני לא מקשיב לו בכלל, רק אז יורד לי האסימון ועוברים לי כל החיים מול הפרצוף. אני מנסה להקשיב לו ולא מצליח. אני עוצר אותו באמצע ושואל "עוד חודשיים אני ואחי בני 40 והזמנו לנו ליום ההולדת כרטיסים לפסטיבל רוק כבד בחו"ל עד אז אני אצא מפה נכון פרופסור?" אני כנראה הייתי ממש תמים…

"אתה פה לפחות חצי שנה " הפרופסור עונה.

"כוס אמק אערס אבוק" אני אומר

"נכון אתה צודק" הוא מגיב לי וממשיך לדבר ואני עדיין לא מצליח להקשיב.

מכאן התחיל הסיוט של חיי.

אני לא כותב את הבלוג הזה בכלל בשביל לסכם את המחלה שלי, אני כותב אותו כי הבנתי שבשביל לנצח צריכים להיות אופטימיים, שמחים, מודעים לעצמנו, למחלה ולטיפולים, להראות כל הדרך שאתם חזקים וחדורי מטרה וככה הסביבה שלכם, המשפחה, החברים וגם הצוות הרפואי יקבלו חיזוקים מכם, יאמינו שאתם בדרך הנכונה ויחזקו אתכם בחזרה.

אני רוצה להעביר לכם ולסובבים אתכם, מה עזר לי לעבור את כל הקשיים הטיפולים והבדיקות. להסיר את כל עננת האי וודאות של המחלה הזו. זה לא הולך להיות קל אבל אפשר לעבור הכול. אני מבטיח לכם. אני עברתי דברים קשים מאוד ובשלבים מסוימים כבר לא נתנו לי סיכויי. והנה שנתיים וחצי אחרי אני כותב לכם בכדי לסייע ולעזור לכם.

כתבות נוספות בנושא

סיפור מבפנים

מרץ 14, 2019

היי אלופות ואלופים, אני מיה כץ גולן, אמא ל-3 ילדים בוגרים ו"בוגרת" סרטן בלוטת תריס, גרורתי לעמוד...

לא מוותרת על החלום

מרץ 14, 2019

ה-6.2.18 היה היום הכי הזוי, מאושר, מוזר, שמח וקשה שקרה לי בחיים. בבוקר אותו יום קיבלתי ליטוף...

הסרטן המעורר שלי

מרץ 14, 2019

לפני חמש וחצי שנים בערך, בגיל 36, לקראת סוף ההריון השלישי, גיליתי אותו. מיששתי אותו במקלחת. גוש...