אזהרה

האמת? אנחנו לא רוצים שתכנסו לכאן, אלא אם אתם צריכים. ו"צריכים", זה אומר שאתם או היקרים לכם עומדים לצאת למסע הפרידה.
ריכזנו כאן מידע מהותי שיעזור לכם להיפרד כמו שאתם רוצים, כמו שחשוב לכם, כמו שמגיע לכם. מבירוקרטיות וטופסולוגיות ועד המילים האחרונות שתרצו להשאיר.

MENUMENU
1

רעות

סיימתי טיפולים!

סיימת טיפולים?

סיימת טיפולים? צלצל בפעמון!

העלאת תמונה

סיפורים אישיים

לילך | ינואר 28, 2019

חזר שוב ונוצח

בגיל 32 , לפני 12 שנה, בעודי אמא לילדה בת שנתיים, הרגשתי גוש בשד והחל סרט אימה מבחינתי. במבט לאחור השנה הזו חלפה לידי כאילו לא היתה. אז כן, כמו נשים רבות, גם אני עברתי ניתוח כימוטרפיה והקרנות וזה נגמר. חיי המשיכו כרגיל כמעט לחלוטין. בית עבודה ובין לבין התמודדות עם המחלה.

בשל היותי נשאית נכנסתי למעקב בתחילה בתדירות גבוהה ובהמשך פעמיים בשנה אונקולוגית ופעמיים בשנה כירורג. מאז עברו 11 שנה, הרבה זמן. אני התבגרתי והתא המשפחתי התרחב והיום אני אמא לשלוש בנות. בכל ביקור אצל האונקולוגית אני מעלה בפניה את הפחד הכי גדול שלי – הפחד שהגן עבר לאחת מבנותיי. תמיד היא מרגיעה אותי ואומרת שאתרכז בעצמי. הבנות קטנות והרפואה מאוד התקדמה וממשיכה להתקדם. להיות נשאית זה "הישג". כל שנה MRI שגרתי ללא מלחמות מול קופ"ח, בלי ממוגרפיה ובלי אולטרסאונד.

לפני שנה בדיוק ב MRI שגרתי התגלה שוב גוש הפעם בשד השני. שוב התחיל מחול שדים מטורף. שנה אינטנסיבית כשאני יודעת מראש ובדיוק מה הולך לקרות. חשבתי שזה יהיה קל. עברתי את זה פעם אחת מה כבר יכול לקרות…

התבדיתי, ובגדול.

זו היתה שנה קשה מאוד מאוד מכל הבחינות. הוציאו לי הרבה בלוטות ועד היום היד לא במיטבה. בנוסף לכאבים יש לי בעיה של זרימה לימפקטית ואני מסתובבת עם שרוול וכפפה למניעת התנפחות יתר. הטיפולים היו קשים מאוד ותופעות הלוואי עצרו את החיים. השתדלתי ללכת לעבוד בכל הזדמנות שיכולתי, אך רוב הזמן הייתי בבית.

והבית?

שלוש בנות וכל אחת מתמודדת עם אמא חולה-בריאה בדרך שלה. הקטנות יותר זרמו ועזרו. היו שמות לי מוסיקה מרגיעה יושבות לידי מלטפות ועושות מסאג' עד שנרדמתי והגדולה בגיל ההתבגרות נסגרה וכמעט ולא דיברה על מה שהיא עוברת. הקושי הכי גדול שלהן היה לראות אותי מסתובבת עם קרחת. אני לא מחוברת לפאות, לכן הסתובבתי עם כובעים. הבנות לא היו מוכנות שאחשוף את הקרחת בפני אחרים. כיבדתי והבנתי אותן, לכן ליד החברים בביס ובגן הקפדתי להסתובב עם כובע, כשניתן האור הירוק מהן והשיער החל לצמוח הכובעים הועפו והרגשתי חופשייה.

בן זוגי עבר אתי שוב את התהליך תמך ועזר ומקבל אותי כמו שאני. כמוהו גם ההורים שלי ואחותי שתומכים ונמצאים לצדי באופן תמידי בלי קשר למצבי הבריאותי.

בכיתי הרבה, בעיקר באמבטיה ביני לבין עצמי. קללתי מחיתי למה זה מגיע לי, אבל לא הייתי לבדי וזה העיקר. המשפחה היתה לאורך כל הדרך לפני, תוך כדי ואחרי. סבלה אתי ואותי ותמכה ללא הרף.

היום שנה אחרי , חזרנו כמעט לחלוטין לשגרה ויש לי הכבוד להשתתף במחקר בנושא ואולי להיות שותפה במציאת תרופה לסרטן. רק בריאות.

כתבות נוספות בנושא

סיפור מבפנים

מרץ 14, 2019

היי אלופות ואלופים, אני מיה כץ גולן, אמא ל-3 ילדים בוגרים ו"בוגרת" סרטן בלוטת תריס, גרורתי לעמוד...

לא מוותרת על החלום

מרץ 14, 2019

ה-6.2.18 היה היום הכי הזוי, מאושר, מוזר, שמח וקשה שקרה לי בחיים. בבוקר אותו יום קיבלתי ליטוף...

הסרטן המעורר שלי

מרץ 14, 2019

לפני חמש וחצי שנים בערך, בגיל 36, לקראת סוף ההריון השלישי, גיליתי אותו. מיששתי אותו במקלחת. גוש...