אזהרה

האמת? אנחנו לא רוצים שתכנסו לכאן, אלא אם אתם צריכים. ו"צריכים", זה אומר שאתם או היקרים לכם עומדים לצאת למסע הפרידה.
ריכזנו כאן מידע מהותי שיעזור לכם להיפרד כמו שאתם רוצים, כמו שחשוב לכם, כמו שמגיע לכם. מבירוקרטיות וטופסולוגיות ועד המילים האחרונות שתרצו להשאיר.

MENUMENU
1

רעות

סיימתי טיפולים!

סיימת טיפולים?

סיימת טיפולים? צלצל בפעמון!

העלאת תמונה

סיפורים אישיים

שני גולד | פברואר 2, 2019

הרגל שלי ואני

ב – 14.10.13 עברתי ניתוח להסרת הסרקומה החביבה שהתיישבה לי בירך שמאל.

כנראה שהיא ישבה שם זמן לא מבוטל, עד הרגע שהמטפל שלי לשיאצו שם לב ושאל למה רגל שמאל שלי נפוחה וקשה. אני עניתי שזה שריר, כי אני מתאמנת, והוא שלח אותי לרופא כי גם לספורטאי על לא "יוצא" השריר .

בשנה האחרונה השתתפתי בסדנת תאטרון מתוך ידיעה שהמטרה היא לעלות עם חומרים מקוריים. הבאתי הרבה חומרים עד שהעזתי לכתוב על הרגל שלי. עד שהעזתי לכתוב את עצמי בלי מסכות ובלי מטאפורות בלי פילטרים.

התהליך היה רגשי ומורכב והוא כלל בריחה לחודש מהסדנא, נסיעה להודו שהייתה כל מה שלא ציפיתי וכל מה שהייתי צריכה, וכללה המון שיחות עם הרגל שלי, חזרה לארץ והסכמה לנהל דיאלוג עם הרגל שלי.

המונולוג הזה היה כחלק ממחזה ואנסמבל של אנשים שבחרו להיות עם הסיפור שלהם.

אז הנה, קצת אחרי יום השנה הרביעי (שרק אני ואימא זוכרות באמת את התאריך ), ככה אני בוחרת לחגוג … בשיתוף שלו גם כאן.

את ישות בפני עצמך.

את כזאת אישיות גדולה שלפעמים אני שונאת אותך עד עמקי נשמתי ולפעמים אני רוצה לחבק ולאהוב אותך .

את לא כתובה בספרי פסיכולוגיה אבל אני יכולה לבסס מלא תאוריות בנוכחות שלך.

את למעשה יצור חי.

יצור חי שבתוכו גרה לה חיית ים. כן ככה הייתי קוראת לו או לה, חיית הים שלי. זה חמוד כזה.

בחיי שאני מרגישה אותך נושמת, או אולי זה אלו העצבים החשופים והכאב שרץ לאורכם. את לוקחת עלייך את הכל, החיישן הראשון שנקרא לפעולה, כשכואב בגוף את כואבת, כשכואב בלב את כואבת, כשהראש שלי מלא ברעשים את כואבת .

"איך זה שהיא עדיין כואבת לך ?" הם שואלים

"את בטוחה שכואב לך?" הם מופתעים

בביקורת הראשונה השנייה או החמישית אונקולוג א' ב' או ג' אמר:

"זה ייקח שנתיים. שנתיים זה יכאב ואז זה ישתחרר".

אז חיכיתי.

בחגיגות השנה טיפסתי 500 ומשהו מדרגות באיזה דומו בפירנצה ומתחת לשמיים הכחולים הרשתי לעצמי לבכות. ולבכות. ועוד קצת לבכות.

בחגיגות השנתיים טיפסתי את מצדה.

בעצירה הראשונה בכיתי כאב ובכיתי אשמה על זה שעדיין כואב לי.

הדרך למעלה לוותה בגיסה ואחיינית שהיו צוות הווי ובידור שני.

בראש מצדה, כשהורדוס כבר נראה באופק הגוף בכה, וגם הלב ואולי אפילו הראש. בכיתי בכי שחובק בידי כולם וגרר מבטי פליאה מצד כל הקטנטנים במשפחה ואימא אחת שהיא שלי שבוכה בכי שהוא שלה, כי בכל זאת הילדה הקטנה שלה בחיים ובלי סרטן.

ביום השנה השלישי אונקולוג ו' או ז' אמר: " זה כואב, זה יכאב, וזה כנראה יכאב לכל החיים. אנחנו יודעים איך להוציא את זה. אנחנו חכמים גדולים אבל אנחנו לא אלו שצריכים לחיות עם הכאב ואז האדם צריך להתמודד עם זה" , עם דמעות בעיניים אמרתי תודה. באמת תודה. כשניתקתי, גלגל"צ עשה לי כינור שני לבכי.

יש רגעים שאני מוכנה לשחרר אותך מהכאב או אותי מהצורך בכאב,

ויש רגעים שאני משקרת לי לך ולעולם ונאחזת בכאב בחוזקה.

את חלק ממני ואת חלק מנותק.

כשאני על סף שגעון את מופרדת, את אחרת, את עם שם ואישיות משלך, אני זו אני ואת זו את.

כשאני על סף שגעון אני רואה כמה את גדולה ,את ענקית! לא ענקית כי אני ענקית, בכל זאת אנחנו מופרדות, את גדולה כי את גדולה באופן אובייקטיבי, עם נוכחות מרשימה ולצידך רגל ימין הרזה והמעודנת.

אני שומרת אותך רגל שלי כמו שאת : גדולה יותר, מובחנת, אולי אפילו נאהבת?

כשאני אוהבת אותך, אני גם חומלת אותך: את ואני בסשן של ליטוף ועיסוי, מגע מרפרף מגע עמוק, כדי להרגיש אותך. כדי להרגיש אותי.

מרגישה אותך איתי, בריאות ושלמות, את קצת מוזרה קצת גבשושית ומקושטת בצלקת יפהפייה.

אני מאוהבת בצלקת שלנו.

אם לא מתייחסים אליה אני כועסת, אם כן מתייחסים אליה אני גם כועסת!

"תראה איזה צלקת יפה יש לי" או, "איך אתה לא אומר כלום על הצלקת???"

אני רוצה שהם יגיבו אלייך שיגיבו ואלינו! אני רוצה שישאלו וכשהם שואלים אני כועסת! מה זה עניינם למה יש לי צלקת כ"כ יפה? ואיך זה לא מעניין אותם שיש לי צלקת כ"כ יפה?

בחיי שהיא יפה… אפילו הפרופסור האנטיפת היה מרוצה: 40 או 50 סיכות קצת מעל החיבור של מפרק הירך וקצת מתחת ללחי ישבן צד שמאל.

אני לפעמים שוכחת שיש לנו צלקת וברגעים כאלו אני מסבנת אותך ממש חזק מנסה לטשטש אותה או בעצם לרפא אותך ?

"נגעתי לך ברגל?" הם ישאלו … ואז יפחדו עליי ועלייך, או פשוט ינשכו את שפתיי ופשוט ייקחו אותי כמו שאני בריאה בלי רגל כואבת.

הראשון שהכנסתי לבין סדיני רגע או חודשיים אחרי, אמר בשמחה או בתחושת שליחות בלתי מוסברת "באתי לרפא אותך…" חשקתי שפתיים או אולי נשכתי אותן, התבוננתי בהשתקפותי במראה: עירומה, גופי עוטף את גופו והעיניים נוצצות בדמעות של בכי ללא קול.

רגל שלי אהובה, כשהמאמץ גדול מידיי, כשהאתגר מלחיץ, כשהרגש עולה על גדותיו, כשהגוף עייף, אלייך אני בורחת, את עיר המקלט שלי .

כל מה שאני לא יודעת איך לבטא במילים, אני מבטאת בצעקת כאב, באנחת כאב או ב :"כואבת לי הרגל ". כמה פשוט …מי יכול עליי כשכואבת לי הרגל? מי יכול להגיד לי משהו כשאת כואבת?

טרג'ין, ליריקה, טרמדקס, גראס , מאופייאטים לקנבינואידים, סלסלת תרופות מלאה בכל טוב. צידה לדרך, כשכל יציאה מהבית מלווה בחשש של אם יכאב או בעצם בואי נודה על האמת ונדבר דוגרי: כמה תכאבי…?

רגל שלי.

כמה חופש יש לי בזכותך.

נתת לי את הזכות להיות אני: להרגיש בלי להתנצל.

תוך חודש היינו על קביים תוך חודשיים הלכנו עם קב אחת אחרי שלושה חודשים היינו ללא עזרים.

רק עכשיו אני גם מרשה לי ולך לרקוד.

אני לא מתנצלת כשכואב לי… אני לא מתנצלת שעדיין כואב לי.

אנחנו רוקדות, ממלאות את החלל בתנועה וכשצריך , אני מבקשת עזרה.

"תזיזו לי את הרגל , תמתחו לי את הרגל , תעשו מקום לרגל".

אל תדאגי, אל תפחדי יש לך עדיין מקום של כבוד, וכששואלים מה קרה אז יש את תשובת ה: "עברתי ניתוח". ואם ממש מתעקשים איתי אז :"היה לי סרטן ".

תתפלאי… זה כבר לא מרגש אף אחד ובשקט בשקט אני יכולה להגיד בקול רם, זה כבר לא מרגש גם אותי .

אני לא מסתירה אותך אני לא מתנצלת רגל שלי

אני לא מסתירה אותי ולא מתנצלת עליי .

זה מה שזה

I am What I am

כתבות נוספות בנושא

סיפור מבפנים

מרץ 14, 2019

היי אלופות ואלופים, אני מיה כץ גולן, אמא ל-3 ילדים בוגרים ו"בוגרת" סרטן בלוטת תריס, גרורתי לעמוד...

לא מוותרת על החלום

מרץ 14, 2019

ה-6.2.18 היה היום הכי הזוי, מאושר, מוזר, שמח וקשה שקרה לי בחיים. בבוקר אותו יום קיבלתי ליטוף...

הסרטן המעורר שלי

מרץ 14, 2019

לפני חמש וחצי שנים בערך, בגיל 36, לקראת סוף ההריון השלישי, גיליתי אותו. מיששתי אותו במקלחת. גוש...