אזהרה

האמת? אנחנו לא רוצים שתכנסו לכאן, אלא אם אתם צריכים. ו"צריכים", זה אומר שאתם או היקרים לכם עומדים לצאת למסע הפרידה.
ריכזנו כאן מידע מהותי שיעזור לכם להיפרד כמו שאתם רוצים, כמו שחשוב לכם, כמו שמגיע לכם. מבירוקרטיות וטופסולוגיות ועד המילים האחרונות שתרצו להשאיר.

MENUMENU
1

רעות

סיימתי טיפולים!

סיימת טיפולים?

סיימת טיפולים? צלצל בפעמון!

העלאת תמונה

סיפורים אישיים

שיר | פברואר 5, 2019

החבר החדש שלי

אז תכירו אותו, הוא הגיע לפני 4 חודשים, בערך. הוא לא דפק בדלת, הוא החליט פשוט להיכנס, להתמקם איפה שהיה לו הכי נוח, שמה בעמוד השדרה, כי שם בטוח אף אחד לא ידע,

והוא נח לו שם והיה מרוצה. לאחר כמה זמן, לא הרבה, החליט שהוא רעב והתחיל בחיפוש אחר המקרר במטרה להזין את עצמו קצת. הוא חכם הסרטן שלי, הוא לא הסתפק בהליכה בכיוון אחד, הוא שלח ידיים ורגליים לכל מקום אליו יכול היה להזדחל, עלה מכף רגל ועד ראש, אך כמובן ששמר על השקט שחלילה לא אתעורר, חמוד איך הוא מתחשב.

אז הוא אכל וטפח, והיה מרוצה. הוא הבין שהחיים שלו טובים, הוא נע במרחב שגילה, שם מוזיקה בפול ווליום ורקד כל הדרך, בין הכליות לכבד, לטחול ולריאות, התגלש במגלשות ובמתקנים מהצוואר עד אצבעות הרגליים והיה מאושר.

ואני ישנתי בינתיים.

עד שהתעוררתי מדי פעם בלילה מעורפלת כמו לתוך חלום. לקח לי שבועיים וחצי להפוך את הבית, הייתי קמה בבקרים ורואה סימנים שהיה משאיר לי בכל מיני פינות, בחדר, על המיטה , על המראה, אפילו חברים מצאו סימנים שלו שלא ראיתי. אך לבסוף מצאתי אותו עומד שם, מסתנוור מהאורות שהיו מכוונים אליו.

הסתכלתי עליו. הצורה שלו לא הייתה ברורה לי, עדיין טיפה מעורפלת.

"היי" ,הוא אמר לי בחשש. "קוראים לי לוקמיה, נעים מאוד"

נבהלתי. קפאתי במקום.

התנערתי אחרי שתיים שלוש שניות, הסתובבתי אחורה ועצמתי עיניים. בטח זה חלום אמרתי לעצמי, תכף אפקח את העיניים שוב והכל יהיה בסדר.

עד שהרגשתי נקישות צורבות על הגב.

"איך את מסוגלת להתעלם ממני?" הוא שאל "זה הבית שלך לא?"

הסתובבתי אליו בכעס ושאלתי "כן, אז אם זה הבית שלי למה נכנסת לפה?

"הדלת הייתה פתוחה אני חושב" הוא אמר "בטח שכחת לנעול אותה".

אמרתי לו שזה לא משנה כבר, ביקשתי שיצא החוצה והבטחתי שאם ילך עכשיו אז אני לא אעשה כלום ונסכם ששום דבר מזה לא קרה וכל אחד ימשיך בחייו.

"אני לא יכול" הוא אמר "זה גם הבית שלי כבר וחוץ מזה אני לא זוכר את הדרך החוצה".

אני והסרטן שלי חיים מאז ביחד כבר שלושה חודשים, הוא רצה בהתחלה לתלות שלט, "כאן גרים בכיף" אמרתי לו שפרסום זה הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו.

אני והסרטן שלי רבים הרבה, אני בעיקר צועקת עליו, כי הוא מבלגן את הבית, והניקיון אחריו מצריך ממני הרבה כוחות שהרבה פעמים אין לי. חומרי הניקוי קשים ושורפים ועולים לי בבריאות, הבלאגן שלו משאיר אותי ימים בבית, עייפה ומותשת.

רוב הזמן אני בברוגז עם הסרטן שלי, הוא גרם לי להפסיק את הלימודים ואת העבודה ואת הבילויים.

אני יושבת על הספה והוא מזדחל לשבת לידי. אנחנו מעבירים יחד תמונות של חברים ששולחים לי. תראה, אני מראה לו, הם היו בים היום, איזה כיף שהקיץ הגיע.

"רוצה לצאת לטייל קצת בחוץ? יש יום יפה, הכל פורח, בוא נעשה טיול קטן".

אבל הוא דוחה אותי בשלילה, "אם את הולכת, אני הופך לך שוב את כל הבית, את לא עוזבת אותי לבד".

הסרטן שלי לפעמים פותח את הדלת לאנשים כשהוא רואה שאני מצוברחת, ככה הוא מצליח לעלות לי חיוכים. הוא מתקשר לכל המשפחה החברים שלי, קרובים וגם רחוקים, כאלה שלא חשבתי שזוכרים אותי בכלל. וכשהם מגיעים הוא פותח להם את הדלת והוא נותן לי ספייס ליהנות ולשבת איתם, והוא נעלם לכמה שעות טובות.

אני והסרטן שלי הולכים לפגישות ייעוץ אצל כל מיני אנשים כדי לפתור את הבעיות שיש בינינו.

חלק אומרים לי שאנחנו זימנו אחד את השני וצריכים למצוא את הסיבה.

חלק אומרים שזאת המתנה הכי טובה שיכולנו לקבל, כי שינויים זה טוב.

חלק רק עושים לנו תרגילים כמו מדיטציה ותקשור.

אבל כבר ממזמן לא הלכנו שוב, כבר נמאס לנו לשמוע עצות מאחרים.

הסרטן שלי, מעולם לא הסתכל לי בעיניים, הוא גם לא התנצל מעולם שהחליט להגיע ולהתמקם. בינתיים למדתי להכיר אותו קצת יותר, מתי הוא מסתתר לי מאחורי איזה קיר כדי לתת לי כאפה, אבל כבר הבנתי מאחורי איזה קירות הוא עומד.

למדתי שאחרי שאני שופכת את הנוזלי ניקוי (אחרי הבלאגן שהוא עשה לי), אפשר להתעלם מהצרחות שלו שצורבות לי בגוף והשריטות שלו שגורמות לי לבכות, לשים את המוזיקה שאני אוהבת, לקחת לו את היד ולהזמין אותו לרקוד עד שהכאב נעלם.

הסרטן שלי תכף עוזב. הוא אמר לי שהוא לא מבין אותי, ושהוא לא יכול יותר עם משטר הניקיון הזה. הוא אמר שלא בטוח כלל שיחזור וגם לא יתגעגע. אמרתי לו שזה בסדר, כי גם אני בטוח לא אתגעגע אליו.

הוא צחק. "בטח שתתגעגעי אלי, תראי את כל הטוב שעשיתי בשבילך – ירדת 100 קילו בדיוק כמו שרצית, מכל הנקיונות, שגם שרפו לי על הדרך את כל השערות בגוף "תודי לי אחר כך שתלכי לים,

הבאתי לך חופשה מהלימודים והעבודה ופסק זמן. כל אחד היה מת להתבטל במיטה כל היום, עם חברים ומשפחה שלא שופטים אותך על זה אלה רק מרעיפים עליך אהבה. חיזקת קשרים, חידשת קשרים, מה את צריכה עוד? מה את רוצה עוד בחיים האלה?"

אמרתי לו שאני רק רוצה לדעת למה הוא הופיע דווקא אצלי בדלת, למה אני? למה דווקא את החיים שלי החליט לעצור, ועכשיו הוא פתאום הולך? לפחות תיתן לי סיבה אחת טובה, בשביל מה כל זה היה טוב?

"שיר", הוא אמר לי ונאנח, "לפעמים דברים פשוט קורים ואת צריכה לזרום איתם."

-"הבנתי אותך, תשובות ממך כבר לא אוציא היום, וכנראה שאף פעם גם לא יהיו לי".

הוא הסתובב לצד השני ונרדם בכזאת קלות.

ואני, אני עוד המשכתי להביט לעבר העץ שמתנועע מחוץ לחלון, מחיתי את הדמעה שזלגה לי הלחי, הדמעה שבדרך כלל נותנת לעצמה לרדת שסוף סוף אני נמצאת בשקט וב'לבד שלי.

העפתי עליו מבט, על הסרטן שלי, עם הרבה עצב על כל מה שגרם וגורם לי לחוות עם הרבה שמחה על כך שהוא תכף עוזב ועם הרבה תהיות לעבר תקופה שבה הוא כבר לא יהיה שם. האם יחזור? האם הוא גרם לי לשינוי פנימי כלשהו בתקופה הזאת? והאם אסתדר בלעדיו בלסדר את הבית?

עכשיו כבר התעייפתי מהשאלות, כבר נהיה מאוחר, נשאיר כוחות ונלך לישון לפני שהטרוריסט הקטן, הסרטן שלי, יעיר אותי ליום חדש.

כתבות נוספות בנושא

סיפור מבפנים

מרץ 14, 2019

היי אלופות ואלופים, אני מיה כץ גולן, אמא ל-3 ילדים בוגרים ו"בוגרת" סרטן בלוטת תריס, גרורתי לעמוד...

לא מוותרת על החלום

מרץ 14, 2019

ה-6.2.18 היה היום הכי הזוי, מאושר, מוזר, שמח וקשה שקרה לי בחיים. בבוקר אותו יום קיבלתי ליטוף...

הסרטן המעורר שלי

מרץ 14, 2019

לפני חמש וחצי שנים בערך, בגיל 36, לקראת סוף ההריון השלישי, גיליתי אותו. מיששתי אותו במקלחת. גוש...