אזהרה

האמת? אנחנו לא רוצים שתכנסו לכאן, אלא אם אתם צריכים. ו"צריכים", זה אומר שאתם או היקרים לכם עומדים לצאת למסע הפרידה.
ריכזנו כאן מידע מהותי שיעזור לכם להיפרד כמו שאתם רוצים, כמו שחשוב לכם, כמו שמגיע לכם. מבירוקרטיות וטופסולוגיות ועד המילים האחרונות שתרצו להשאיר.

MENUMENU
1

רעות

סיימתי טיפולים!

סיימת טיפולים?

סיימת טיפולים? צלצל בפעמון!

העלאת תמונה

סיפורים אישיים

ליהי נזרי | פברואר 2, 2019

בת של סרטן

דפיקה על הדלת… בלי הכנה מוקדמת… בלי הזמנה הוא הגיע ואבא פתח לו… לסרטן.

אני כותבת את המילים והתחושה היא שהדם יוצא לי מהגוף, תחושת מחנק ועצב ומועקה שתופסת לה מקום של כבוד עמוק בלב, כאילו הביאה את כל הציוד שלה והחליטה להתנחל.

לפני חצי שנה ילדתי את בני השני ולילות טרוטי שינה הובילו אותי לכתוב על הנקה ועפעפיים בחצי התורן. חברה שקראה הדוקות את עלילותיי הציעה לי שאנסה לכתוב על עוד נושאים ושהיא תשמח לקרוא, חשבתי שאולי אתפנה ואנסה לכתוב על זוגיות, על משפחה.

אך לצערי המוזה באה ממקום כואב שזועק לפרוק על הדף. מאז שהתבשרנו על המחלה הארורה אני מרגישה בת של סרטן, זה מטורף איך ברגע אחד אדם עם רקורד של 69 שנים בעולם הזה, מוגדר רק לפי מחלתו. המילה הראשונה שמעכשיו ועד סיום הטיפולים ב"ה, שתיקשר בשמו של אבי תהיה: סרטן.

כאילו אדון סרטן הגיע…הוד רוממותו, ודחק את אבי, עורך הדין, שופט במילואים, השתלט לו על הגוף, הנשמה ועל הדרך בה יביטו בו אנשים מעכשיו.

זה נורא לראות את אחד מהוריך חולה, קמל לו,

מאבד מחיוניותו, גופו בוגד בו כאילו מעולם לא היה חברו טוב ביותר.

אבא שלי זה עולם ומלואו. אבא שלי ממלא את דירת 4 וחצי החדרים של הוריי בכל הוויתו, מפתח הדלת ועד מיטת התינוק שבמחסן. יש לו יד בהכל, ופתאום… הוא נח במיטה, משתעל, עצבני, אבל אופטימי. למרות שלפעמים נראה כי הסרטן הרע מנסה לקחת לו גם את זו, האופטימיות שמלווה אותו כל חייו.

זה לא משהו שיוצא מפיו של אבי, זו הנשימה שאחרי, שעושה לך משהו בלב, שמחדירה לך פחד שגם אבא מפחד.

אני שונאת את הערבים מאז. זה לא שבבוקר קל, אבל בערב המחשבות זורמות לי בכל הגוף כמעט כמו הסרטן שזורם בגופו של אבי. הן כמו יתוש טורדני שלא נותן מנוח, שאתה מנסה בכל הכוח לתפוס אותו ולהפטר ממנו אבל אין לו שום כוונה לעשות לך את החיים קלים.

כל היום אני חושבת, בבוקר אני מנסה לומר לעצמי שבאמת יהיה טוב. אבא חזק, אבא גיבור, אין אדם בעולם שאני מעריצה יותר ממנו, הוא עבר כל כך הרבה קשיים שאני חושבת שצריך לשמור לו איזו משואה להדליק ביום העצמאות. מי זה הסרטן העלוב הזה שיכול עליו?! אבל אז המחשבה על הטיפולים משתלטת עליי, כל מה שקראתי… ארור תהיה גוגל, מי צריך כל כך הרבה מידע.

בכי… הקטן שהתעורר מחזיר אותי לשגרת חיי, מנתק לרגע את המחשבות הקשות. קשה לי כל כך להיות האימא שהוא צריך עכשיו כי תפקיד הבת מכביד עליי ותופס כל חלקה פנויה. הוא מתעורר כל חצי שעה ובוכה… לא נרדם בלי חיבוק חזק וארוך ממני. בדיוק כמוני, שצריכה חיבוק כל חצי שעה מאימא ואבא. חיבוק והבטחה שהכל יהיה בסדר.

אני נזכרת לרגע שאני כל עולמו, בדיוק כמו שאבא ואימא הם כל עולמי והדמעות לא מפסיקות לזלוג להן. כל החיים אבא הבטיח לי מיליון הבטחות שדברים יסתדרו והוא אכן, עמד בכולן. הפעם, ב-SMS בתחילת כל הסרט הרע הזה, אני זו שהבטחתי ואני אעשה הכל כדי לעמוד בהבטחתי.

אני מנסה להכניס לי מנטרות חיוביות לראש, בא לי לקעקע איזה קעקוע של: אבא ינצח. קעקוע כזה שלא ייתן לי ליפול אף לא לרגע.

אני באמת מאמינה שאבא שלי יכול לנצח הכל, אבל קשה לי. אני לא שולטת בדמעות, אני מרגישה שאולי אני צריכה פשוט לבכות יום שלם כדי שזה ייצא לי מהמערכת, כדי שהפחדים, המחשבות הרעות, הכל פשוט יישטף החוצה עם הדמעות ותהיה לי קצת נחת.

הסרטן הזה מקים חומות, חומות ביני לבין אבא, חומות ביני לבין אימא. לפני שאני מגיעה הביתה להורים אני בודקת שלא שכחתי את המסכה, כי לא טוב להיכנס בלעדיה, זה יקשה על כולם ואני אמורה לעזור ולהקל, להיות חזקה בשביל אבא, בשביל אימא. רק עם אחותי ובעלי אני מרשה לעצמי לקרוס, לזרוק לקיבינימט את המסכה של הליצן השחור, זה שמתלוצץ על הקרחת, על הטיפולים והאשפוז.

רק איתם אני בוכה עד שבחילה משתלטת על גופי, עד שהמערכת מתנקה ונותנת לי לעצום עיניים ולישון. אני לא יכולה לדבר עם אימא על מה שאני מרגישה ואימא לא יכולה לדבר איתי, כי המסכות של גיבורות העל דבוקות לנו לפנים בכל פעם שאנחנו נפגשות.

גם לאבא, איש סודי, האדם שהוא הכל בשבילי אני לא יכולה לספר על פחדיי, על הבכי שלא נותן מנוח, על הקושי על גבול הדיכאון. מי אני שאקשה עליו? הוא שצריך את כל הכוחות אסור שיידע. לאורך כל חצי השנה שלפנינו עליו לפגוש רק מסכות וגיבורי על.

כתבות נוספות בנושא

סיפור מבפנים

מרץ 14, 2019

היי אלופות ואלופים, אני מיה כץ גולן, אמא ל-3 ילדים בוגרים ו"בוגרת" סרטן בלוטת תריס, גרורתי לעמוד...

לא מוותרת על החלום

מרץ 14, 2019

ה-6.2.18 היה היום הכי הזוי, מאושר, מוזר, שמח וקשה שקרה לי בחיים. בבוקר אותו יום קיבלתי ליטוף...

הסרטן המעורר שלי

מרץ 14, 2019

לפני חמש וחצי שנים בערך, בגיל 36, לקראת סוף ההריון השלישי, גיליתי אותו. מיששתי אותו במקלחת. גוש...