למידע רלוונטי לכם - בחרו:
מישהו קרא את הוואטסאפ ששלחתי? |
תמי 16.12.2018

תחשבו שאתם סוללה של טלפון נייד. יש לכם זמן חיים מוגבל, החל מהרגע שניתקו אתכם מהחשמל, ואתם לא באמת יודעים כמה זמן יש לכם.
אז אתם עובדים בפול ספיד, נותנים את הכל באטרף, כי אתם יודעים שתכף זה נגמר. שאורך החיים שלכם קצר.
הנייד מאותת שהכח יורד, אבל אתם מתעלמים וממשיכים לשתות את עצמכם, כלומר את הסוללה.
בשנייה שהתרוקנתם, זה כבר טו לייט.
עד שלא יניחו אתכם בצד, יביאו מטען, יחברו לנק' חשמל ויחכו שתתמלאו בלפחות 10% שום דבר לא יעזור.

מה אני מרגישה כשאני תכף מתרוקנת: בחילה, עייפות, כאבים בבטן ובגב או בצוואר. אני מתחילה לעסות את הגוף שלי כדי להעביר את הכאב. את הידיים, את הבטן, את הצוואר. מגרד לי בגרון. את זה לא רואים, אבל שומעים את השיעול. אם השתעלתי זה סימן ממש רע. גם אם יד ימין רועדת (לפעמים אני מחזיקה אותה כדי שלא תגלה).

 

אין לי תאבון, אז אני שוכחת לאכול. אז כתבנו לו"ז ברור.

 

אני כמו יצור חסר אונים: צריך לוודא שאני שותה, אוכלת, נחה ועובדת במידה, לפי ההנחיות בדף.

 

זה כול מה שקרה כאן. אתם מבינים מה המשל ומי הנמשל.

 

הכול עלי. אני לא מאשימה אתכם למעט דבר אחד... הכי נוח לכולכם כשאני רחוקה מהעין. כי אז אני רחוקה גם מהלב ואני לא נזקקת לכם.

 

שלחתי הבוקר מסמך בווטסאפ. פתחתם? קראתם? ניסיתם להבין? זו הייתה קריאה מאוד מסודרת לעזרה.

 

בבקשה תזכרו, הבאג הכי גדול שלי הוא שאני לא יודעת לבקש עזרה. לא באמת ולא בזמן. אני מנהלת את זה מסביב, אבל ברגע האמת, כמה דקות לפני הקריסה, אני לא מבקשת עזרה. אני דפוקה, אני עובדת על זה אבל זה מה יש.

 

אתם לעומת זאת משדרים כל הזמן: אנחנו דה בסט, אנחנו לא צריכים טיפול, הבעיה אצלך, לא אצלנו, לכי טפלי בעצמך ועזבי אותנו באמאשלך. אנחנו לא חולים אף פעם, כשאנחנו בבעיה אנחנו זורקים את עצמנו עם עצמנו ולא מטרידים אף אחד ...

 

יודעים מה... אתם לא מושלמים אבל זה לא מעניין אותי. זה מעניין אותי רק במצבים בהם אני חולה ואני זקוקה לעזרה. כן, המחלה שלי מתעתעת בכולם, גם בי. קוראים לזה מחלות שקופות, אם ממש בא לכם לקרוא על זה. וכן, אני מעצבנת וחופרת ורצה קדימה. בדרך כלל זה מאוד נוח, גם לי וגם לכולם. כשאני חולה, הכול נעצר. אני מבואסת, קשה לי, נשבר לי. באמת. בעיקר מעצמי ומלהיות חולה ונזקקת לתקופה מסוימת כל שנה

 

אף אחד מכם גם לא חשב לעצור לרגע, לומר לי כל הכבוד, לקנות לי מתנה ולהרים כוסית על ההצלחה שלי. פאק איט. אני זקוקה לזה כמו ילדה קטנה. זאת אני, מה לעשות. ילדה מצטיינת שרגילה לקחת הכווווול על עצמה ומחפשת מישהו שלשנייה יחבק ויאמר מילה טובה. אני צועקת את זה בטרוף כבר שבע שנים, כי הכול נורא מפחיד אותי ומבאס. אני אומרת את זה, מאוד בשקט , יחסית למישהו עם בעיה כ"כ קשה, כבר שנתיים. ואתם? בשלכם. חוסר רגישות מוחלט. אנחנו בסדר, מה את רוצה מאיתנו?!

 

רוצה אתכם. כאן איתי. אני צריכה למצוא מישהו אחר?

לעמוד הבלוגים >

need.png

צריך משהו אחר? כתוב לנו על כך