למידע רלוונטי לכם - בחרו:
עכשיו באים
שנהב 14.11.2017

הרגע, או הרגעים לפני שמגלים לך את המחלה, יכולים לפעמים להיות קשים יותר מההתמודדות עם הסרטן, פשוט
כי - אף אחד לא יודע מה יש לך. ואין מתסכל יותר מזה. את יודעת שמשהו לא בסדר, ואת ניצבת מול קירות. מול רופא שקובע שאת נראית מצויין, מול רופאה שחותכת ואומרת שאת נראית חיונית ובריאה. עד שזה מגיע. ולפעמים ההקלה בידיעה שצדקת, שבאמת משהו לא בסדר, מנחמת באיזה שהוא מובן.
אז אצלי הסרטן הגיע לביקור אחרי סדרה של התמודדויות, מחלות, איבחונים והרפתקאות.

אני עוצרת רגע לשתף אתכם, כי אני לא היחידה שזה קרה לה ואם אני אצליח לעזור אפילו לאחד או אחת מכם, זה כבר שווה את זה.
הראשונה להגיע אליי הייתה מחלת השלבקת. ה"אבעבועות רוח של המבוגרים". אם חשבתם שהמחלה מתארחת רק אצל בני 60 פלוס – אז, הפתעה. את השלבקת שלי קיבלתי כמו שאומרים "לפנים". השלפוחיות המזוהות עם המחלה החלו "לעטר" את הפנים, ברמה חמורה מספיק שגרמה כמעט לאיבוד כושר הראייה בצד אחד. השלבקת אגב, הגיעה רגע לפני כניסה לניתוח שרוול. "קיצור קיבה" כפי שמכונה בפי העם. עמדתי להיפגש עם הרופא המרדים שלי כשהגוף פשוט קרס.
אז עצרתי. כמובן שלא נכנסתי לניתוח אבל הגעתי למיון להמתנה של שעות לבד כדי לשמוע, כך קיוותי, ש"זה ויראלי" ולהשתחרר הביתה. זה לא קרה. במקום, העליתי חום, הפנים שלי החלו להנתפח וכאבי הראש הפכו בלתי נסבלים.
אחרי בדיקה נוירולוגית מקיפה הוחלט על ניקור מעמוד השידרה תחת הרדמה מקומית. הבדיקה העלתה תשובה חד משמעית על דלקת כרום המוח כתוצאה מהשלבקת. ואז... שבועיים וחצי של בידוד, כאבים, משחות, אנטיביוטיקה נוזלים ומשהו בבדיקות שממשיך לצאת לא תקין. אבל לדברי הרופאים כאבי הראש והסתמינים יכולים להמשיך ללוות אותי שבועות וחודשים רבים אז – מתקדמים.
הזמן חלף, הגוף התאושש מעט ואני החלטתי לסיים את מה שהתחלתי ולהתקדם עם ניתוח השרוול. אוגוסט 2015, 132.6 קילוגרם נכנסים לניתוח. הניתוח עבר, ההתאוששות הייתה קשה.
הקילוגרמים החלו לרדת אבל אני לא חזרתי לעצמי. חולשות, סחרחורות, כאבי בטן. אח"כ החלו הזעות לילה, גירודים מטורפים, שיעול טורדני וערב אחד שבו מישוש עצמי מגלה גושים בצוואר.
המוקד ממליצים להגיע למיון מחשש לחנק. במיון מפנים לאף אוזן גרון ומשם שולחים לאלרגולוג. אולי אלרגיה.
עובר עוד יום, מקבלת עוד מרשם, עוד רופאה שאומרת לי שאני נראית מצויין עד שמגיע הרופא שלא מתעלם מהבלוטות בצוואר ומורה על אולטראסאונד צווארי דחוף.

את הפענוח לבדיקה קיבלנו תוך חצי שעה. משם הופנתי לניקור צווארי, משם לביופסיה ומשם לבשורה: סרטן. הודג'קין לימפומה צוואר וחזה. בכיתי. השמיים נפלו עליי. פחדתי. גיל 37 ואני חולה בסרטן. עוד "מתנה" שנפלה עליי.
ואיך מספרים? איך מתמודדים? איך עוברים עכשיו את כל הטיפולים האלה?
אבל מתחילים. ועוברים. כי אין ברירה.
כימו, טיפולים, בידוד בייתי כדי לחסוך אישפוז, אנטיביוטיקות, מסיכות, 9 חודשי טיפול ו-החלמה.
אוטוטו שנה אחרי. תודה לאל, יש הפוגה מלאה. אני בליווי צמוד יותר, יוצאת עם עוד "מתנות", ברורים ובדיקות. התחלתי ללוות חולים אחרים בסרטן עם הודגקין וככה אני מחזקת ומתחזקת, מזכירה לעצמי שהכל אפשרי. חשוב לי מאוד להזכיר לסביבה לא להתעלם מסימנים, לבדוק, לבחור רופא מטפל, לקבל חוות דעת נוספת. אנחנו צריכים לזכור שמגיעהלנו שקיפות מלאה ויחס אנושי. אני מברכת כל יום על החיים שקיבלתי מחדש. למדתי להקשיב לקול הפנימי, לקול שבראש. יודעת שזכיתי במתנה לחיים.

שלכם,
שנהב.

לעמוד הבלוגים >

need.png

צריך משהו אחר? כתוב לנו על כך