למידע רלוונטי לכם - בחרו:
מחלת השינוי
רבקה 25.10.2017

7 שנים עברו מהרגע שגילו לאימא שלי סרטן שד, שלב 4 עם גרורות בכל העצמות.
מאז, בסדר מקרי בהחלט הגיעו מאות ימים באשפוז יום, עשרות תורי מעקב אונקולוגי, 20 בדיקות CT, 5 טיפולים שהוחלפו, 4 מעברי דירה בתל אביב, 3 נסיעות עם אימא לחו"ל, 3 בני זוג רציניים, הצעת נישואין אחת, תואר ראשון, פרידה, התאוששות והלאה.

יכול לעניין אתכם גם לקרוא את הבלוג של רועי "אמא שלי"

 

סרטן הוא לא תמיד גזר דין מוות. זו הדרך של הגוף שלנו לומר לנו שצריך לעשות שינוי.


אחד הדברים היותר מייאשים במחלה הזאת, היא שהיא לא נגמרת.
מרגע שמבשרים לך או לקרוב שלך שחלית, אתה נכנס למרוץ נגד הזמן. כי זה כמעט תמיד "מאוחר מידי", "כבר התפשט", והזמן הכי טוב להתחיל - בטיפול הכל כך קשה ברוב המקרים, הוא – "הרבה לפני".


זה מתחיל בשאלות "איפה היית עד עכשיו?" ; "למה לא נבדקת?" ; "איך לא הרגשת?" וממשיך בסדרה של תורים, בדיקות, תשובות, עוד תורים, תחילת טיפול, המשך טיפול, חיים מבדיקה לבדיקה, מתוצאה לתוצאה, מתור לתור, מטיפול לטיפול, ממה יותר יעיל, ממה חדש, מחקרים, ניסויים קליניים, הסרטן הזה נדיר, בסוג הזה עוד לא נתקלנו, זה מאוד שכיח ו"יודעים לטפל", בדיקות גנטיות, ומפה לשם אתה כבר עם תואר ברפואה. או לפחות, בניהול הסימפטומים.

 

אם פעם היומן שלך שימש לפגישות עבודה, לקוחות, ימי הולדת או דייטים מהיום הוא מנהל לו"ז מחלה.
בטח ובטח אם אתה מלווה מישהו שחלה.
אתה לוקח את המושכות. דואג שהכל יקרה בזמן, לפי ההנחיות. הכל מאוד חשוב, הכל חייב להיות מדוייק, אתה מתעסק בניהול, ביעדים ובלוחות זמנים.
והמחלה? כל זה לא באמת משפיע עליה, כאילו מתנהלת בנפרד מכל התכניות האלה שקבעתם וללא כל הפרעה.


7 שנים עברו מהרגע שגילו לאימא שלי סרטן שד, שלב 4 עם גרורות בכל העצמות.
מאז, בסדר מקרי בהחלט הגיעו מאות ימים באשפוז יום, עשרות תורי מעקב אונקולוגי, 20 בדיקות CT, 5 טיפולים שהוחלפו, 4 מעברי דירה בתל אביב, 3 נסיעות עם אימא לחו"ל, 3 בני זוג רציניים, הצעת נישואין אחת, תואר ראשון, פרידה, התאוששות והלאה...


7 שנים. אני כבר בת 34 ואימא עדיין חולה.
עדיין כואב לה והיא לא ישנה, דיכאון, חוסר תיאבון ורשימת הכדורים לא נגמרת.

אז עוד תור אצל האונקולוג, ויש טיפול חדש, וצריך להחליף תרופה, וצריך להחליף מינונים, והמחשבה הזאת... אה טוב. אז עכשיו נשנה וזה יעזור!

חשבתי שאני אוכל לנהל את זה כמו בעבודה: יעדים ומטרות. לא רציתי להבין שזה רק הולך ומתדרדר. רציתי להאמין שהאונקולוג שלה יודע מה הוא עושה. הכל הרי כל כך מסודר, יש שלבים לכל דבר, ויש מומחים, הם מתייעצים ביניהם ובוחנים את הנושא מכמה זוויות, ואז מגיעים להחלטה הכי מלומדת. אשליה של שליטה וסדר בתוך כל הכאוס.
אחרי 7 שנים של ניסוי וטעייה, של חוסר וודאות ופחד מהבדיקה הבאה, הגיעה הבשורה: לא נותר יותר דבר שניתן לעשות, המחלה ניצחה.


"לא יכול להיות" חשבתי לעצמי, "לא יכול להיות שעבדנו כל כך קשה עד היום וזה סוף הדרך".
הקשבתי למה שהרופא אמר, אפילו קצת התחלתי להפנים, אבל משהו בתוכי התעקש – "זה לא נכון. יש עוד דרך. יש עוד משהו שלא ניסינו".


החלטתי "לצאת מהקופסה" ולחפש אלטרנטיבות. ברגע שברור היה שאין אפשרות לטפל בעזרת כימותרפיה, משהו בה השתנה. אמא שלי איבדה את בנה הבכור, אחי הגדול, לסרטן. ברגע שהחליטה לחיות, לא משנה מה, היא הפכה להיות קלילה יותר ומודאגת פחות, ואפשרה לי לקחת את המושכות. תמיד הייתי זו ש"ניהלה את המחלה" שלה, אבל עכשיו היא באמת נתנה לי חופש לנסות דברים אחרים.

 

וכך עשינו. חשבנו מחוץ לקופסה עד שמצאנו את מה שעשה לאמא שלי טוב.

 

שמעתי פעם שמחלת הסרטן נקראת גם "מחלת השינוי". זו בקשה מהגוף שלנו לשנות. לא להעמיס כל הרבה, לקבל ולאהוב את עצמינו, ולאפשר חיים בריאים, גם בעידן המתועש והטכנולוגי של היום.
זה אפשרי, וזה קורה.


בהצלחה לכל המחלימים.

 

יכול לעניין אתכם גם לקרוא את הבלוג של רונית "כבר לא בצללים"

לעמוד הבלוגים >

need.png

צריך משהו אחר? כתוב לנו על כך