למידע רלוונטי לכם - בחרו:
צא תראה עולם
חי שטיינובוים 22.08.2017

"אני מאמין שלרוב האנשים קשה לזהות שינויים קטנים בחיים שלהם, עד שזה מגיע לסף מסוים, כאב בלתי נסבל או מוות (אבל אז קצת מאוחר מידיי לזהות באמת את השינוי)." חי מספר על להיות חולה צעיר, בתחילת החיים הבוגרים, אנחנו לא מאמינים שזה יקרה לנו אבל כשזה קורה יוצאים מהחדר של הרופאה, לוקחים נשימה עמוקה ואומרים בלב "חכו חכו, אין מצב שאני לא עובר מועד ב'."

יכול לעניין אתכם גם לקרוא את הבלוג של אלון "ריצה למרחקים ארוכים"

 

אני מאמין שלרוב האנשים קשה לזהות שינויים קטנים בחיים שלהם, עד שזה מגיע לסף מסוים, כאב בלתי נסבל או מוות (אבל אז קצת מאוחר מידיי לזהות באמת את השינוי).

 

אף אחד לא נבהל, אפילו לא מתייחס ברצינות (למעט היפוכונדרים וחולים מקצועיים) מאיזה כתם קטן בעור, חריקה במפרק או התנהגות שאינה מדרך הטבע של האצבע השלישית. בדרך כלל קל לנו לתת לזה תקופת מבחן, או להתעלם לגמרי, הרי בינינו למי יש זמן להתחיל לטפל בדברים הקטנים והלא רלוונטיים האלו, העיקר שיצא עוד פרק של משחקי הכס.

 

וגם אני, הסוחב מאות תופעות הלוואי, עשרות סוגי כאב ומספר לא מבוטל של זוויות גוף שהתבטלו לחלוטין,  לא חף מהתקליט האוטומטי של "הכול בסדר, טודו בום" (סליחה, לא יהיו יותר ציטוטים של סטטיק ובן אל, מבטיח) שמערכת ההגנה האוטומטית במח משדרת לי. גם לי יותר קל לקבל את העובדה ששום דבר לא קורה ורק רגעית יש שינוי קל לרעה, בטח יותר עדיף מאשר להתחיל לחפור על כל פיפס.

 

אז אני התעלמתי מהעובדה שאני נחלש, הרבה זמן, גם נחלש וגם מתעלם, תמיד יש תרוץ...

 

אני אחרי טיפול, אני לפני טיפול, לא ישנתי טוב, נתפס לי פה, נתפס לי שם, יו ניים איט...

 

אם לפני שנתיים הייתי במצב סביר פלוס (לאור ההתעללות שהגוף שלי עבר עד אז) משם, אני בזווית חדה, למטה.

 

אימוני האייקידו נהיו יותר קשים, מאימון לאימון יותר זמן מנוחה במהלך האימון, עצירה לשתייה והחזרת הנשימה כל חמש דקות, המטרת זיעה ברדיוס מהפכני על כולם והכי גרוע אפס פעילות מוחית בזמן מאמץ, או להפעיל את הראש או את הגוף, הסוללה הזאת מוגבלת למכשיר אחד מותק.  

 

 

גם דברים פחות "ספורטיביים" נהיו אתגר, עבודות בית "גבריות", כאלו שדורשות הוצאה של כלים כבדים מהמחסן, מעבר לבגדי עבודה קרועים אך עם סטייל של לוח שנה של כבאים, וסולם (תמיד צריך סולם, גם כדי לתקן חריצים ברצפה), גם זה כבר לא מה שהיה - לראייה אני מתחמק כבר שבוע מלתקוע בורג ג'מבו בקיר ( מי שלא יודע מה זה בורג ג'מבו מוזמן לקורס אצלי).

 

אחד הדברים שלמדתי בשעורי אנטומיה/פיזיולוגיה בקורס מאמנים, ושאני עוד זוכר, הוא שהמערכת האירובית מושתת על שלושה חלקים, מערכת הדם (יענו לב), מערכת הנשימה (יענו ריאות) ושרירים (אין יענו).

 

אז שרירים אני יודע שהם עולם הולך ונעלם, יותר מידי סטרואידים יותר מידי תופעות של השתל, אני מר עולם לא אהיה, אולי נערת החן, וגם זה רק אם אני מגלח את הרגליים.

 

אז בדקתי את הלב, עשיתי מבחן מאמץ שכלל שלוש דקות הליכה (כי באותו רגע זה היה ההה מאמץ בשבילי) כולל כל הצילומים והרבה חומר סיכה לח ודביק על החזה, הלב שלי, ודי מפתיע בהתחשב בהתפרקות הכללית, הלב עובד פגז (ועכשיו עם הנאחס שלי עשר דקות אחרי פרסום הפוסט אני חוטף ...)

 

נשארנו עם הריאות (ספויילר, לא נשארנו עם הרבה ריאות). כל האפיזודות של דלקות הריאות שהפילו אותי בחודשי החורף וגרמו לי לנשום פחות ופחות תמיד היו אחלה תרוץ, רגישות לחורף, רגישות לווירוסים, אלרגיה לילדים של השכנים, תמיד יש תרוץ. אז כדי לצמצם תירוצים, התייצבתי לבדיקת תפקודי ריאות.

 

למי שלא מכיר את החוויה, זאת הבדיקה הרפואית היחידה שלא משנה איך אתה מבצע אותה, אתה מרגיש שנכשלת. מכניסים את הנבדק למין תא קטן סגור שקוף, כמו מקלחון עם כיסא, סותמים לו את האף עם חומר לא מוגדר שיצא מהמחסן של בתיה עוזיאל ושמים לו צינור מול הפה, מרגע זה יש הוראות הפעלה מטורפות, תנשוף חזק, תשאף רגיל , תנשוף מהר, תחזיק, תשחרר, תנשוף ארוך, תשאף קצר, בקיצור פיסכומטרי, וכמו שאמרתי, לא משנה מה, התחושה היא שהריאות לא עובדות כמו שצריך.

 

אז... אני נושף, שואף, עוצר, שואף, נחנק, נושף חזק, וחוזר חלילה, תוף דקה המקלחון המאולתר מלא באדים שעולים ממני, והמונח סאונה שבדית קופץ לי לתודעה, ברור לי שנכשלתי ואני את הקורס הזה צריך לעבור עוד פעם.

 

עם הדף המרשים של התוצאות הלא קריאות אני הולך לחדר הרופאה (יותר זוחל בזיעה של עצמי מאשר הולך) ושם מקבלים ציון סופי.

 

אז בלי למתוח יותר מידי, תופים בבקשה, הריאות שלי מתפקדות ב47% בלבד, ההגדרה הרפואית הלטינית של אדם שהריאות שלו מתפקדות מתחת ל50% היא מצב חרא ואכלת אותה.

 

מה ש"יפה" בכל העסק הזה הוא שאין מה לעשות כדי לשפר את זה באמת.

 

 זה מזכיר לי בדיחה ישנה וקצת גסה - לבחור אחד התחיל לגדול איבר מין במרכז המצח, כל מומחה בתחום, שהוא הלך אליו להתייעצות, אמר לו, "שמע, אין מה לעשות, בינתיים סע תראה עולם", אחרי מספר מוגזם מידי של מומחים עם אותה תשובה הוא פונה למומחה האחרון ושואל אותו, "למה כולם שולחים אותי לריאות עולם?", המומחה עונה "כי עוד מעט יצאו גם הביצים".

 

בקיצור סע חביבי, 47% זה הרבה יותר מ46%... 45% ו.. הבנתם את הכיוון.

 

יצאתי מהחדר של הרופאה, לקחתי נשימה עמוקה (אבל לא יותר מ 47%)  ואמרתי לעצמי, חכו חכו, אין מצב שאני לא עובר מועד ב'....

 

מעניין אתכם לקרוא את ההמשך או אולי איך הכל התחיל? תוכלו להיכנס לבלוג של חי ולקרוא.

 

יכול לעניין אתכם גם לקרוא את הבלוג של תהילה "מנצחת"

לעמוד הבלוגים >

need.png

צריך משהו אחר? כתוב לנו על כך