למידע רלוונטי לכם - בחרו:
מלאכים
מיכל דגני 03.08.2017

המטרה העיקרית והמידית של המלאכים שמטפלים בי היא לנסות ולבלום ולו במקצת, את המחלה למשך שלושת השבועות הקרובים. האדרנלין רץ בדם בטירוף והופך את לילותיי ללבנים. אני רוצה להפסיק לחשוב, להפסיק להרגיש. זה יגיע, אני למודת ניסיון וכבר יודעת שאחרי הסערה שאני חווה כעת יגיע שלב ההשלמה עם המצב. אני כבר סופרת את הדקות והשניות עד למפגש הזה, סופרת את הדקות והשניות לזמן שבו אוכל להודות בפרספקטיבה לכל המלאכים שנקרו ונקרים בחיי.

יכול לעניין אתכם גם לקרוא את הבלוג של שיר "החבר החדש שלי"

 

אי שם בארץ, ביום שלישי לפני שבוע, צלצל הטלפון הנייד שלה. על הקו היו נציגים של "עזר מציון" שבישרו לה שהיא נמצאה מתאימה להציל את חיי, באם תיאות לתרום לי תאי מח עצם (התאמה מלאה של 100%). אני לא יודעת מי היא, והיא לא יודעת מי אני, כל מה שידוע לי שהיא צעירה מאוד, סביר להניח שהיא חיילת, או אולי משוחררת טרייה מהצבא. לפי מה שהבנתי היא השיבה בחיוב במידי. כל מה שאני יודעת זה שאני תלויה לחלוטין כעת בקצב ההתקדמות של לקיחת התרומה מאותה צעירה.


אני חוזרת מרמב"ם אחרי שסיימתי 27 ימי הקרנות מפרכים. כן, הטיפול הקרינתי עזר לצמצם את הגידול המפלצתי שהיה לי באזור האגן והמפשעה, אך בו בזמן הפאקינג סרטן שלי התפשט לכליה השמאלית, לגב, לבית החזה ולצוואר. פתאום ההכרה שאין זמן לכלום, לא למעבר למרכז, לא לטיפול ניסיוני שעמד על הפרק באיכילוב, שעון החול אוזל במהירות – טסים לכיוון השתלת מח עצם. ולא, אף אחד לא מבטיח לי שההשתלה תרפא אותי, אבל זה מה שנשאר להם להציע לי.


המטרה העיקרית והמידית של המלאכים שמטפלים בי היא לנסות ולבלום ולו במקצת, את המחלה למשך שלושת השבועות הקרובים עד לתחילת ההשתלה. איך ניתן לעשות זאת במחלה אגרסיבית כל כך? כשהתאים הסרטניים שבגופי למדו להתחמק מכל פצצות הכימו והביולוגיה? שבוע הבא ינסו טיפול דחף: קוקטייל מ"כל טוב", כימו וביולוגי והמון סטרואידים .


אני כבר בשלב שכואב לי, כואבים לי המותניים, הבטן, האגן, הגב ואני לא יודעת האם זה כתוצאה מההקרנות, או האם זה תוצאה של המהלך הסוער והמפושט של הפאקינג סרטן הזה, או אולי זה פסיכולוגי? אני מרגישה שאני הולכת ונחלשת וכבר מתקשה להכניס משהו לפה. שוב מתקשה להבחין האם זה חלק מהמחלה או תוצאה של הפחד והחרדה מפני הבאות שגורמים לאבדן התיאבון הזה.


האדרנלין רץ בדם בטירוף והופך את לילותיי ללבנים. אני רוצה להפסיק לחשוב, להפסיק להרגיש. זה יגיע, אני למודת ניסיון וכבר יודעת שאחרי הסערה שאני חווה כעת יגיע שלב ההשלמה עם המצב, אני אעבור לטייס אוטומטי, אטביע את עצמי ב"ים של אופרציות", העיקר לא להרגיש, לא כעס, לא זעם, לא תסכול, לתת לריק להשתלט עלי, להתמסר שוב ושוב לכל חיטוטי המחטים, העירויים, הבדיקות וכו'... כך או אחרת , האישור לקנביס בדרך, יהיה בסדר!


וכך, אחרי הבשורות הקשות שנחתו על ראשי, אני הולכת בשארית כוחותיי ברגל מרמב"ם לתחנת הרכבת ומשם לנהריה. החום המטורף הזה גומר עליי, רגליי כושלות, עיניי שטופות בדמעות, לא מצליחה לראות ממטר, בכי בלתי נשלט. עוטפת ומאפסנת אט אט את כל החלומות שהיו לי על מעבר למרכז, על להיות קרובה לאחיותיי, חבריי וחברותיי הטובים ולנוף ילדותי המאושרת. אין זמן לכלום, מתחילים במרוץ המלחמה על החיים ואני רוצה בהם (בחיים) יותר מכל.


אני עולה על הרכבת העמוסה. המון חיילים וחיילות, סטודנטים וסטודנטיות החוזרים מהמרכז לבתיהם. מוחה את הדמעות, מרכיבה משקפי שמש שאף אחד לא יראה את עיניי הנפוחות מבכי, מביטה בכל הצעירות ותוהה האם אחת מהן היא אולי אותה צעירה שקיבלה את שיחת הטלפון ביום שלישי. רוצה לחבק אותה חיבוק ענק, רוצה לנשק את ידיה ורגליה ולהגיד לה אלפי תודות על מתנת החיים שהיא הולכת להעניק לי (כולי תקווה). אחרי הכול זה כל כך לא מובן מאליו, אחרי הכול בעוד חודש התאים הנלחמים שלה יחליפו את מערכת החיסון הדפוקה שלי שתושמד והם אלו שיתנו פייט אל מול התאים הסרטניים שבגופי. מבחינה גנטית, אני אשא את הקודים הגנטיים שלה מכאן ואילך.


כל שאני יודעת הוא שאם ההשתלה תצליח ואם אצא ממנה בריאה הרי שבעוד שנה אוכל להיפגש איתה. אני כבר סופרת את הדקות והשניות עד למפגש הזה, סופרת את הדקות והשניות לזמן שבו אוכל להודות בפרספקטיבה לכל המלאכים שנקרו ונקרים בחיי, יום יום ושעה שעה: אחיותיי המדהימות שלא עוזבות אותי אפילו לרגע, בני משפחתי, הרופאה המסורה והאוהבת שלי, הצוות הרפואי כולו שלא מוכן להרים ידיים, חבריי וחברותיי החד – פעמיים שבהם בורכתי (קרובים יותר ופחות) וכל כך הרבה אנשים שאפילו לא מכירים אותי אישית, שפשוט נרתמו למסע שלי. כל כך הרבה מחוות מרגשות שבהם אני נתקלת יום יום ושעה שעה, ואלוהים אחד שעל כל דלת שנטרקת פותח לי חלונות, כך או אחרת, יהיה בסוף בסדר.


הלא כן?

 

יכול לעניין אתכם גם לקרוא את הבלוג של הודיה "אף פעם לא לבד"

לעמוד הבלוגים >

need.png

צריך משהו אחר? כתוב לנו על כך