למידע רלוונטי לכם - בחרו:
השתחררתי
סימון 27.07.2017

היום הסתיים לו פרק נוסף בחיים שלי.


בתחילת הדרך לא יכולתי לראות את האור בקצה המנהרה והכי קשה היה שכל הזמן "עודדו" אותי שהסרטן שלי "קל", כאילו בכלל יש מושג כזה. היום אני כבר יודע משהו ואני רוצה לשתף אותו אתכם.

יכול לעניין אתכם גם לקרוא את הבלוג של יפית "ממני אליך – אחת שיודעת"

 

היום יצאתי לחופשי מסוג של כלא, סיימתי עם מחלה שלא הכרתי בה, לפחות לא בחצי שנה האחרונה. המחלה הזו, הדבר הזה שאני מדבר עליו, ישב עליי כבר יותר משנה, סרטן חביב שהיה לי, שפתח לי את הראש.


לפני יותר משנה גילו אצלי סרטן עור שנקרא M.F. כשאנשים שומעים את המילה סרטן הם מיד חושבים על מוות, וגם אני בהתחלה לא ממש הבנתי על מה מדובר אבל "למזלי" קיבלתי את אחד מסוגי הסרטן "הקלים" ביותר. לא מתתי ממנו, פחות סבלתי ממנו אבל הוא הפך את חיי מקצה לקצה, הכניס אותי למה שהרגיש כמו כלא של מגבלות.


כל חיי חלמתי להיות חייל, להתגייס לשירות משמעותי ולשרת את המדינה שלי. הייתי טיפוס צהוב מדבר, נושם וחי צבא, אפילו שאף פעם לא הייתי שם. בקיצור הסרטן הארור הזה, בהתחלה לפחות, לקח ממני את החלום שלי, שהיה כל מה שרציתי ומאוד הגביל אותי.


כשרופא העור אמר לי שאני לא הולך לצבא לא הבנתי למה וגם לא ממש לקחתי אותו ברצינות "טוב, זה בטח שטויות, אני אעשה הכל וברור שאני אתגייס". כמובן שהדברים התגלגלו הפוך, הוציאו אותי מהצבא והכניסו אותי לדיכאון. הייתי מתוסכל, זה הגיע למצב אובדני ממש.


מהמקום הכי נמוך שאפשר להיות נפתחו לי העיניים. דווקא מהמראות השחורים והאובדניים התחלתי להרים את הראש למעלה ומצאתי כוח מניע חזק מאוד. אני פוגש הרבה אנשים שמספרים איך הם מצאו את הכוח בתוכם... אני מצאתי את הכוח דווקא מחוץ לי. קיבלתי כוח רב מהמשפחה שלי שדחפה להבנה של המחלה הזו שקיבלתי ודאה שאקבל את הטיפולים הטובים ביותר ובדחיפות הגבוהה ביותר וניסו להגשים לי את החלום ללכת בכל זאת לצבא.


עוד כוח גדול מאוד הוא החברים שלי שיחד הפכנו את כל המצב הנורא הזה לבדיחה פרטית שלנו כך שאם מישהו מבחוץ היה שומע אותנו צוחקים הוא היה חושב שאנחנו צריכים להיות מאושפזים דחוף במוסד סגור. אבל כאלה היינו. וזה הציל אותי מעצמי.


החיים השתנו מרגע לרגע. כשמתחילים להעריך את הרגעים בחיים עם החברים והמשפחה, עם האנשים היקרים שמביאים לנו כוח לחיות אז מבינים שאתה לא נלחם רק בשבילך, אתה נלחם גם בשבילם.


הערכה לחיים העמידה אותי על הרגליים. אחרי הנפילה הקשה ביותר הפכה אותי ליציב וחזק יותר ולאדם שיש לו הערכה לחיים והבנה לתכלית שלהם עם היכולת לחוות אהבה ואופטימיות. מאז אותו רגע, שבו הבנתי את גודל המתנה שקיבלתי את ההזדמנות לחיות את החיים איך שרק אני הייתי רוצה אימצתי את זה חזק בתוכי ועכשיו אני נותן את זה לכם (אם הגעת לפה סימן שמצאת עניין) קחו את החיים שלכם ותעריכו כל רגע. תאהבו את עצמכם ותזכרו שהכאב הוא תמיד זמני .


האנשים "הרגילים" מסתובבים בעולם, מתכננים תכניות, דוחים או מבטלים אותם ובעיקר "מעבירים את הזמן" כי יש זמן להעביר. אבל כשאתה יודע שהכל יכול להיגמר מחר והמחר הזה הוא זמן לא ידוע, אז אתה מבין שכל מה שאנחנו עושים כאן חייב להיות בעל משמעות עבורכם, הוא חייב לעשות לכם הרגשה טובה. הדרך ארוכה ומפותלת ובכל מקרה יהיו הפתעות אז לפחות שנהנה מהדרך ומהנוף.


כתבתי כאן בתקווה שהמילים שלי יגעו במישהו, מישהו שיקרא וילמד להעריך שוב את הדברים הפשוטים, להעריך כל רגע ולתת לו משמעות ולחיות אותו כאילו היה האחרון.


תודה שקראתם. תאהבו, תחייכו ותחיו באמת כאילו המחר לא מובטח. כי הוא באמת לא....

יכול לעניין אותך גם לקרוא את הבלוג של אלון "ריצה למרחקים ארוכים"

לעמוד הבלוגים >

need.png

צריך משהו אחר? כתוב לנו על כך