למידע רלוונטי לכם - בחרו:
כמעט
דורין 25.05.2017

על טעויות רפואיות ותחושות בטן. מה עושים ברגע שמספרים לך שזה סרטן ומעתה והילך תצטרכי לגדל את הילד שלך ללא כף רגל? התשובה בבלוג המרגש של מרין.

יכול לעניין אותך גם לקרוא את הבלוג של אור "אל הלא נודע"

לפני כחצי שנה הופניתי לבי"ח, למחלקה אורתופדית-אונקולוגית, בעקבות גוש שגדל בכף רגלי לפני כ-10 שנים. לאחר ביופסיה שכן השאירה סימני שאלה, שללו סרטן, שמשום מה לאחר שבוע וחצי חזר והפך שוב לסרטן. כאשר הרופא התקשר התבשרתי שניתן להירגע מכוון שלא מדובר בסרטן אך אינם יודעים במה מדובר "גוש נדיר".

ישבתי עם בעלי מול כירורג אונקולוגי שביקש שנכבה טלפונים כי ישנה שיחה חשובה לפנינו. במשרדו בקומה התשיעית התבשרתי שיש לי סינוביאל סרקומה. האופציה היחידה מבחינתו הייתה כריתה של הרגל. בגיל 26 חרב עלי עולמי. הלכתי משם מבולבלת, עצובה וכעוסה לביתי.

לאחר כמה זמן התבקשתי להיפגש עם פרופסור-מנהל המחלקה האונקולוגית. כשישבתי מולו הטחתי בפניו את אשר הדיר שינה מעיני. כיצד אומרים ששללו סרטן ולאחר שבוע וחצי זה נהפך להיות סרטן? מדוע רצו לבצע בדיקה נוספת אך לבסוף לא ביצעו? הפרופסור והצוות שלו גמגמו בנוגע לפרטים שהטרידו אותי, אך לחצו עלי לכרות את רגלי בהקדם, "אם לא תעברי את הכריתה, בעוד כמה חודשים בעלך יישאר אלמן והבן שלך יישאר יתום מאם". אופציית הכימו גם כן עלתה על הפרק אבל ממנו הם היו פחות מרוצים.

נתקלתי באטימות, נתקלתי ביחס מזלזל ולא מקצועי החלטתי שגם אם נשארנו לי מעט חודשים לחיות, אני הולכת לחוות דעת שנייה.

כאשר בבי"ח מפורסם אחר, שהתבסס על הניירת של בי"ח הראשון, הציעו לי את אותה אופציית כריתה, לא ידעתי היכן לקבור את עצמי. התחושה הייתה קשה מנשוא ולבסוף... השתכנעתי! בתאריך ה- 22.1.17 בעלי הביא את הביופסיה מבית החולים הראשון. בתאריך ה-23.1.17 התאשפזתי לניתוח כריתת רגל.

יום האשפוז עבר לאט, מייגע ומורט עצבים. ידעתי שיום לאחר מכן אהיה בלי כף רגל והעולם שלי, בגיל 26, ישתנה לחלוטין. מחשבות רבות עברו במוחי... כיצד ארוץ אחר הבן שלי (בן 4 חודשים אז), כיצד אחזור לסיים את תואר שהופסק בשנה האחרונה, כיצד אעבוד ובכללי - כיצד אחיה?!

הגיע היום שאחרי, יום הניתוח הנורא. אחותי, בעלי ואני ישבנו בחוץ להתאוורר. בשעה 11:00 מתקשרים אלי מהמחלקה ומבקשים שאעלה מכוון שהמנתח רוצה לשוחח עימי. בראשי עברו מחשבות רבות... "האם הם ראו משהו שלא פענחו בפט סיטי?", "אולי הסרטן התפשט והוא לא רק ברגל?", "אולי לא שווה לעבור כריתה כי החיים עומדים להיגמר?".

בדרך למחלקה הלב של שלושתנו דפק חזק. עלינו. התיישבנו. "מרין, יש שינוי בתכנית". אומר הדוקטור. "בדקנו את הביופסיה שלך... אין לנו התאמה מלאה לסרקומה". בובום! הלם! שוק! "כשלפותולוג שלי יש סימני שאלה, אני עוצר את התהליך, את נכנסת לחדר ניתוח לביופסיה רחבה, ומחר משתחררת עם הרגל שלך". אחותי בוכה, בעלי דומע, אני בהלם ולא מביעה שום רגש... הד"ר ממשיך: "אבל... אל תפתחי שום ציפיות. הכול יכול לקרות".

שלושה שבועות מורטי עצבים! מקבלת שיחת טלפון. "יש חדשות יותר מטובות". ואו! הביופסיה יצאה נקיה. לא מדובר בסרטן. עדיין לא יודעים מה זה הגוש הזה, אף פעם לא נתקלו בו. שולחים את הביופסיה לפתולוגיה של הרווארד (ארה"ב) שאחד הפרופסורים הטובים בעולם יבדוק. שבועיים של המתנה. טלפון מהכירורג אונקולוג. התוצאות בסדר גמור. לא סרטן... אפשר לנתח את הרגל, להוציא את הגוש ולהשאיר את הרגל שלמה. קיבלתי את חיי בחזרה.

היום אני מספר שבועות אחרי... ויש לי מסר קטן להעביר: תקשיבו לתחושות שלכם. הגוש הזה קיים אצלי מגיל 16 בערך. בזמן ההיריון הוא גדל לממדים גדולים ורק אז הרופאים ייחסו לזה חשיבות. הלכתי מבית החולים שרצה לכרות את כף רגלי בלי לבצע בדיקות נוספות... ידעתי שזה לא סרטן אבל בסוף ממש נבהלתי. בכל אופן, צריך להקשיב לעצמך וגם צריך שיהיה הרבה מזל בחיים. מאחלת לכולנו בריאות ואריכות ימים.

יכול לעניין אותך לקרוא גם את הבלוג של שמחה "עיין ערך סרטן"

לעמוד הבלוגים >

need.png

צריך משהו אחר? כתוב לנו על כך