למידע רלוונטי לכם - בחרו:
הסרטן שלי ואני יצאנו לדרך
שונית 09.05.2017

כשהתחלתי לחשוב על הכותרת לבלוג וחשבתי על "הסרטן שלי ואני יצאנו לדרך" דמיינתי ציור של ילדה כמו איור לספר ילדים .דמיינתי ילדה עם שיער ארוך וגלי בצבע חום כמו שלי ועל כף ידה נח לו סרטן קטן בצבע כתום. הם החליטו לצאת ביחד לטיול, קצת כמו בסיפור שלי. מן הסתם שאני אעשה קישור לזה אבל הטיול שלי, שהיה אמור להיות קצר קליל בלי יותר מידי דרכים מפותלות, הפך ברגע למסע לא מתוכנן ,לדרך חדשה, לא מוכרת ומפחידה.

יכול לעניין אותך גם לקרוא את הבלוג של לילך "חזר שוב ונוצח שוב"

שמתי לב שכשאני מספרת לאנשים שיש לי סרטן ההבעות פנים שלהם שונות מההבעות פנים שעולות להם כשאני מספרת שאני חולה. סרטן היא מילה שקשה לאנשים. כל פעם שסיפרתי שיש לי סרטן ראיתי איך העיניים נפתחות והפה נפער וההלם הזה, שלוקח לו כמה דקות להעלם ואז החמלה שמגיעה בעיניים והאוזניים שנפתחות כדי לשמוע. איך ההבעות יותר רכות ונעימות מלוות בחמלה מידית שעוטפת את אותו אדם שעומד מולי.
המילה סרטן עושה קונוטציה מהירה אל המוות. יש סרטן אז מתים, זהו סוף הסיפור.
אבל זה לא בדיוק ככה, לא ישר מתים וזהו.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהתבשרתי על הסרטן שלי שמתוך כל ההלם והבכי אמרתי לרופא "אבל אני לא רוצה למות עכשיו" הוא חייך בחביבות כזאת והסביר לי בעדינות שלא מתים ישר ורוב הסיכויים שאני לא אמות מהסרטן וכנראה שאפילו אחיה לנצח, טוב לא לנצח, אבל אגיע לגיל זקנה.
אז לא הצגתי את עצמי, אני שונית יונגרמן כיום בת 29, גרה במרכז. לפני כמה חודשים, כשעוד הייתי בת 28, התבשרתי על גידול סרטני בשד ימין שלי. זה היה הלם, אבל הסרט שלי התחיל קצת לפני...
הסימנים היו אבל לא הכי ברורים בהתחלה. למי שלא יודעת, בגוף האישה, כשמתפתח איזשהו גידול הורמונלי, בין אם סרטני או לא, הגוף מסמן לנו שמשהו לא בסדר זה דרך המחזור החודשי. הוא פתאום מגיע בלי שום התרעה מוקדמת, מתחיל להשתגע, לחוות שינויים קיצוניים. אני לא רופאה עדיין, אז אל תתפסו אותי במילה, רק שימו לב.
מודה, זה היה מוזר ומאוד לא שיגרתי ולכן מאוד בלטו לי הסימנים. הייתי על גלולות, עשר שנים בערך, עם המחזור הכי סדיר שקיים, ידעתי פחות או יותר את השעה שאני אקבל בה. מודה אהבתי את זה התמכרתי לגלולות, לסדר, לנוחות שבזה, לאפשרות לקבוע לי זמנים מסודרים, אולי בדיעבד זאת הייתה הטעות שלי שסמכתי עליהם כל כך שישמרו עליי, מפגרת שכמותי. (אין מחקר שמוכיח שגלולות קשורות לסרטן השד, שחלות או הרחם).
אז האמת שהכל התחיל בצורה די מוזרה, לא קישרתי את מה שהרגשתי לשום דבר שכזה, חשבתי שאני סתם עייפה, עברתי תקופה לא קלה לפני, תקופה שהכניסה אותי ללחצים וחרדות הייתי בטוחה שהתשישות הזאת באה בעקבות זה, תשישות נוראית לא יודעת איך להסביר אותה אני רק יכולה להגיד שהייתי הולכת לישון בעשר בלילה קמה בשבע עייפה מתה כאילו לא ישנתי 24 שעות רצופות.
אמרו לי לנסות טיפול בלחצים ובאמת שניסיתי אבל משהו בזה הרתיע אותי מאוד גרם לי לברוח. שיגעתי את רופאת המשפחה שלי שתעשה לי בדיקות אבל הכל יצא תקין אפילו יותר מתקין, בריאה כמו שור.
מצחיק לחשוב על זה עכשיו אבל שתדעו. סרטן שלא נימצא בשלב סופני ונכנס למערכת הדם לא רואים בבדיקות דם שגרתיות אז שלא יעבדו עליכם!
חברה מהעבודה, שהיה לה קשה לראות אותי ככה, הציעה לי ללכת לרופא נשים, "מה אכפת לך? מה יש לך להפסיד?" תכלס מה יש לי להפסיד??? כלום! אז הלכתי, הלכתי לרופא שלה כי היא אמרה שהוא ממש נחמד ורגיש והרבה פה הולכות אליו, אז הלכתי.
באמת נחמד ,עשה לי פאפ אמר שהכל ניראה תקין ובריא, יופי, בריא זה טוב, בריא זה מעולה, אז הכל בסדר איתי, ממשיכים כרגיל.
אבל אז יומיים אחרי – זוכרים מה שאמרתי על המחזור? הנה זה בא הופיע לו דימום מוזר, הפתיע אותי ממש כי אני הרי אני על גלולות .. זוכרים.. איך זה הגיוני?
חזרתי לרופא שאמר שהדימום הגיוני וכנראה שזה בגלל הפאפ ובטח יעבור.
יעבור עלק, הוא שם למעלה בטוח צחק עליי באותו רגע.
אני אמשיך להריץ קצת קדימה...
אחרי מספר חודשים ושינוי סוגי גלולות החלטתי להפסיק עם איתן בעזרתה של רופאת נשים אחרת שהמליצה לי לנקות את הגוף וככה עשיתי. אחרי ארבעה חודשים בערך הופיע דימום חדש, אחר, מפחיד יותר! דימום מהשד.
כן, כן מהשד. נכנסתי להלם. מה עכשיו? מאיפה זה הגיע?
נתתי לזה כמה ימים, אולי זו סתם מכה, אבל זה לא עבר ורק התחזק. חזרתי לרופאת הנשים. סיפרתי לה על זה והיא ביקשה שהראה לה. אני לא אשכח את הבעת הפנים שלה, היא נלחצה, ראיתי את זה עליה בצורה ברורה, היא אמרה לי "תקשיבי את חייבת כירורג נשים, עכשיו, היום, דחוף, את לא יוצאת מפה עד שיש לך תור לאחד היום".
הייתי לבד, כולם בעבודה ואני? מתתי קצת באותו רגע.
"כירורג נשים אמרת? מזה? איפה יש פה אחד כזה? מה זה אומר????? הלווווווו"
יצאתי משם מבוהלת ומבולבלת עם טלפון לאמא. היא בטח רצתה למות באותה שניה.
מצאתי תור, הלכנו, אמא ואני ביחד הפעם. שם אמרו לי פוליפים, "פולי מה??? מה זה השטויות האלה?" לקחו דגימה, צריך לחכות לתשובות, בינתיים מהמתח זה דימם יותר. הפנו אותי ליחידת שד במאיר, לצערי הלכתי לבד, אסור ללכת לבד!!! גם הרופא היה קצת בהלם מהאומץ שלי אבל אמרתם פוליפים לא?? הם הפכו לציסטה ועכשיו צריך אולטרסאונד ו-MRI ומהר כי אין זמן לבזבז.
טוב אמרו שיש ממצא חשוד. "יששש ,רגע, מזה?" הממצא הזה הפך לגידול ואז לסתם דם ואז שוב לגידול והבנתי שבמאיר אני לא ממשיכה, לא רציני שם בכלל, יש לי ביטוח פרטי וזה הזמן להשתמש בו. אמרו גידול, גידול זה סרטן לא? אולי כן ואולי לא.
בעזרתה של אישה מדהימה, יקרה לליבי מאוד, מצאתי את הכירורג שד הכי טוב שיש! פרופסור גוטמן שלי. נפגשנו, התאהבתי, והוא קבע שזה אכן גידול אבל... ויש אבל גדול, אין לי עבר תורשתי של סרטן השד, הדגימות יצאו שליליות לסרטן הסיכוי להתפתחות סרטנית היא אפס, אבל אין צורך להסתובב עם זה בשד וכדאי להוציא זה!
גם סתם מעצבן עם כל הדם הזה בחזייה אז הוצאנו. בסך הכל גידול סתמי.
פעם ראשונה בחדר ניתוח אמיתי. מוזר, הייתי מרוגשת מהמעמד, לכו תבינו... רגע של לחץ ואני מתרגשת, אבל ממש מתרגשת.
עברנו את הניתוח בשלום, והתחלתי תהליך החלמה מניתוח כירורגי, בינתיים חובה לשלוח את הממצא למעבדה פתולוגית לבדיקה, זאת חובה רפואית. לי באופן אישי לא היה ממש אכפת, זה לא הלחיץ אותי כי הרי אין מצב לגידול סרטני!
עכשיו בדוק שהוא צחק עליי, עשה עליי סטנדאפ רציני שם למעלה.
אני חייבת להגיד שבכל הזמן הזה קיבלתי תמיכה ואהבה מהמשפחה המדהימה שלי, ההורים, האחים, בן הזוג, שפשוט אין לי מילים, הוא הדבר הכי טוב שקרה לי!! תודה אהוב שלי!!! אני מקבלת גם תמיכה ומלא אהבה מהמשפחה שלו, באמת שזכיתי פה בכל הקופה אוהבת אתכם!!
הגיעו התשובות, הלכתי רק עם אמא, אבא היה במילואים. בן זוגי ואני סיכמנו שהוא יחכה בבית לתשובות שלי. אל תשכחו שאין מצב שזה סרטני.
נכנסנו לרופא, זה היה אחד הבכירים שעובד עם הפרופסור שלי, גם רופא ממש טוב ונעים.
דיברנו קצת, שאל אותי אם יש לי תלונות או שאלות אמרתי שכן כל המראה של השד השתנה אחרי הניתוח. הוא היה חייב לבדוק. הספיק לו מבט קטן בשביל לאשר את מה שכבר ידע... "טוב תקשיבו התשובה הפתולוגית מראה שהגידול זה גידול סרטני שמורכב משני סוגים, אחד גידול שפיר פפילרי והשני קרצינומה שזה סרטן פולשני..." קרצינו מה ???
לא יכולה לשכוח את המשפט הזה הוא חקוק לי במוח. הוא אמר שזה קצת מוזר כיהם אף פעם לא מתפתחים ביחד, שני הסוגים האלה. עכשיו צריך אונקולוג ויעוץ גנטי. שמעתי הכל במעומם כזה תקועה על המשפט הזה – סרטן. אבל אני לא רוצה למות עדיין, רגע יש לי עוד מלא דברים לעשות ואני ממש צעירה, "אבל אמרתם שהסיכוי לסרטן הוא אפסי...".
"אפס סיכוי יש רק בסרטים..."
משפט כל כך נכון. שסרטים מראים שהקרקע נופלת מתחת לרגליים? זה ככה גם במציאות, בגלל זה מראים את זה בסרטים! הבנתי את זה ממש מהר, הקרקע נעלמת בשנייה ואתה נופללללל!
שום דבר לא מכין אותך לזה, לא יכול להכין אותך לזה. אתה בהלם, גמור, הסביבה גמורה והכל נראה פתאום אחרת. עכשיו אני יודעת מה זה פחד אמיתי, מה זה לעמוד על הקצה של החיים ולהתנדנד.

יכול לעניין אותך גם לקרוא את הבלוג של הודיה "אף פעם לא לבד"

לספר לחבר שלי היה לי הכי קשה. לא רציתי להכאיב לו ככה ולהעציב אותו. הוא גבר אמיתי, האיש שלי, חזק ויציב, הכוח שלי כל יום מחדש, עוזר לי להמשיך ולהילחם ביצור הרע הזה שיש בתוכי. סיכמנו שאין פה מקום להישבר, אנחנו חזקים בכל הכוח.
בדרך הביתה באותו יום התנגן ברדיו השיר של גלי עטרי "מה שאת אוהבת" השיר הזה נגע בי, ומאז הוא מלווה אותי כל יום, ומתנגן לי בלב.
"קחי מה שתרצי, מי יסרב לך, קחי את העולם כולו,
מי יוכל לומר לך לא?
אם רק תחייכי, מי לא יתאהב בך? מי שאת רוצה יבוא,
אל תלכי עם מי שלא.
תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת, שיהיה לך טוב.
יש לך זמן לגדול, כמה יפה את, קחי את העולם כמו פרי,
קחי כל מה שאפשרי.
אין אחת כמוך, את כבר יודע שתוכלי תמיד לבחור, כל מה שתרצי לזכור."
טוב אז אמרנו טיול? שיהיה, מה עכשיו עושים? ניתוח? שיהיה. עברתי עוד ניתוח לראות שהבלוטות נקיות ואולי לנסות להרחיב שוליים.
הבלוטות היו באמת נקיות תודה לאל ולמי שרק רוצה, השוליים... לא. הם היו מלאים בגידולים שנקראים DCISS גידולים טרום סרטניים והשד גם מלא בזה. הפרופסור שלי אמר שאין לי ברירה, אני חייבת לעבור כריתה מלאה.
מה כריתה מלאה? של מה בדיוק? מה כורתים עכשיו? כן כן של השד, להיות בלי שד טבעי.
מעולם לא חשבתי על הגדלה, זה לא עניין אותי, אהבתי את החזה שלי מאוד והייתי שלמה עם הגוף שלי ובבום הכל התפוצץ לי בפנים. סטירות הלחי יותר חזקות מפעם לפעם אבל אסור להישבר זה לא אופציה פה. הכל רץ כל כך מהר אין מספיק זמן לעצור רגע להבין, לחשוב, לשאול שאלות, הסבירו לי שזה מרוץ של החיים על זמן, אם זה מתפתח זו בעיה קשה.
המלאך השומר שלי השיגה לי גם הפעם את הטוב ביותר בתחום הפלסטיקה, פרופסור וינקלר, הכי טוב בתחומו! הוא נתן לי להרגיש הכי בטוחה ובמקום הנכון. הוא מלווה אותי לאורך כל הדרך גם אם זה סתם לשאול מה לשלומי. אכן רופא מיוחד שכזה. עוד מלאך ששומר עלי.
יצאנו לניתוח שישנה את חיי. ניתוח קשה, החלמה עוד יותר קשה, כאבי תופת והאהוב שלי שלא זז ממני וטיפל בי במסירות. ההורים שישנו לידי וטיפלו בי באהבה כל כך גדולה תודה לכם! לא הייתי מצליחה לעבור את זה בצורה אחרת!
תקופה ממש לא פשוטה.
עכשיו מחכים שוב לתשובות. ההמתנה שכל הזמן פוגשים בה, היא הרעה מכולן, הסרטן של הסרטן. היא זו שמשגעת את כולך.
בינתיים מתחילים בתהליך השחזור, הוא בפני עצמו תהליך כואב וארוך אבל מסמן את סוף הדרך. האופטימיות חשובה פה, זה חלק מהמשחק. אז נושמים עמוק, מחייכים לעולם וממשיכים הלאה בתהליך. יש עוד המון תכניות בחיים וחבל על הזמן.
התשובות מגיעות והן לא טובות. האונקולוגית היסודית שלי לא מוותרת ושולחת למעבדה נוספת ומחכים עוד קצת, עוד משהו קטן משתגע בתוכך, מחכה לתשובה, למצוא קצת שקט ושלווה שאין פה במחלה הזאת, רק פחד גדול.
עכשיו זה רץ. היא לא מוותרת לוחצת עליהם למהר, תוך שבוע יש תשובות מפתולוגיה נוספת ואז צלצול הטלפון הזה שמרעיד לך את העולם. פחדתי לענות. רציתי לשמוע שהכל בסדר.
"שונית? היי ראיתי את התשובות ואני צריכה שתגיעי לפה מחר על הבוקר, צריך לדבר דחוף. התשובות משנות קצת את הכל, תבואי ונדבר".
שקט. הלב שלי דופק ממש מהר, אני בלחץ למרות שהבנתי, ראיתי במחשב את התשובות הבנתי לבד, (תשובות ארוכות זה לא טוב) מילים מפוצצות כאלו, מפחידות.
בבוקר נסענו לתל השומר, התיישבנו מולה והיא אמרה שהיא שמחה שלחצה על המעבדה הזאת אבל לא שמחה על התשובות בכלל. היה לה קשה להאמין, היא הלכה בעצמה לראות, הגידול בתוך הגידול של הגידול משהו מפחיד יותר. כל השד שלי היה גידול אחד גדול שבתוכו היו מלא מוקדים של סרטן פולשני משולב עם DCIS שזה לא נפוץ בכלל. מוזר רפואית להיתקל בזה ועוד בגיל הזה שלי, זוכרים? 29, ילדה, רק מתחילה את החיים.
צריך לבדוק אם זה עבר לאיברים אחרים, גרורות, עניינים, הלב שלי החסיר פעימה. לא ציפיתי לדבר כזה, לתשובות כאלו, אבל עכשיו אין זמן להתחיל לחשוב יותר מידי צריך לעשות ומהר. מתכוננים לכל הטיפול, מערך שלם של טיפולים, יהיה קשה, אני ארגיש לא טוב, השיער ינשור, אבל אני אחיה, אני אלחם ואני אנצח אותו. אונקוטסט, פט סיטי, כימו, הקרנות, שימור פריון והעיקר לחיות. לחיות!
לא עוצרים, הראש למעלה וממשיכים בכל הכוח, צריך לחיות את הרגע והרגע צריך לחיות, כך יהיה.
ואם קראתם עד הסוף אז תודה שקראתם, אתם מדהימים וזה ממש מחזק אותי.
אני אמשיך לספר. עד הרגע שאצעק לו ולכם, ניצחתי אותו!!

יכול לעניין אותך גם לקורא את הבלוג של אנני "אני והסרטן כבר לא"

לעמוד הבלוגים >

need.png

צריך משהו אחר? כתוב לנו על כך