למידע רלוונטי לכם - בחרו:
אל הלא נודע
אור 28.03.2017

אני לא מפחדת מסרטן. לא מפחדת מהגידולים האלה. די ברור לי שזה ילך בקלות. אני לפחות מקווה.
אבל יש איזו תחושה של אבל. עכשיו בטוח במאה אחוז, שכבר לא אכנס להיריון. גם אם היה רק 0.0001%%, הוא עדיין היה שם לאורך כל השנים.
עכשיו כבר לא.

יכול יעניין אותך גם לקרוא את הבלוג של עדי "לוחמת בת 15"

יש לי מחזור.
לייתר דיוק, אני מסתובבת בעולם כרגע ומרגישה כמו מזרקת דם שמשפריצה לכל עבר.
בזכות המחזור הפסיכוטי שלי, שלאחרונה החליט לבקר פעמיים בחודש (לא מספיק למניאק לבוא רק פעם כמו אצל כולן), אז בזכותו הלכתי להיבדק, ומיד בסופה של הבדיקה הגינקולוגית (הראשונה מזה חמש שנים), ביקש ממני הגינקולוג שאבוא למחרת לבית החולים, עם תיק, מוכנה לאשפוז ולניתוח.
ועכשיו יש לי מחזור שוב. עברו שלושה שבועות מאז, ועוד שתי בדיקות אולטרסאונד, ועוד שני גינקולוגים, ושניהם או שלושתם, אומרים את אותו הדבר: זו לא ציסטה, זו לא מיומה, זה לא נראה הכי טוב, שלושה גושים בגודל 5 ס"מ האחד, אין תנגודת דם נמוכה בתוכם - וזה טוב. ובתכל'ס, תכף אעבור ביופסיה ואז יחליטו מה לעשות איתי.
ואולי זה המחזור האחרון בחיי?
נראה שהולכים לקראת כריתת רחם, וזה אומר שלא יהיה יותר מחזור מטורף שכזה. חייבים לראות את החיובי בסיפור הזה.
וכששאלתי את הרופא הראשון אם יש לי סרטן, הוא אמר שעוד לא מדברים במונחים גדולים. נוציא ונדע.
אז אני מחכה ובינתיים מדממת את עצמי פה.
אולי אניח לדם לזרום לי על הרגליים ואצלם אותי. דם של מחזור תמיד היה סקסי בעיני.
יש לי מחזור והוא מרגיש כמו מחזור פרידה. מחזור מהגיהינום. מחזור ממש לא כמו של כולן. הרחם שלי לא ילך לשום מקום בלי לתת פייט.
עשרים שנים שאני בהתלבטות אם ללדת או שלא. כשרציתי, הרופאים בדיוק גילו שאני עם סכרת ולחץ דם ואסרו עליי. אמרו שזה יסכן את הילד/ה שלי שאהבתי עוד לפני שנוצר/ה.
כל הרופאים התלהבו בחודש האחרון מהשחלות שלי. שחלות של אישה צעירה ולא של בת 50 בעוד רגע.
שאלו שוב, אם אני בטוחה שאני לא רוצה ללדת ככה משום מקום, כאילו שאין לי את הגידולים האלה ברחם, שיוצרים צורה של פרצוף צוחק על צג המחשב.
שנים שאני בין זהויות, הנשית מול הגברית, ובינינו, אני מרגישה ללא ספק הרבה יותר מחוברת לבן שבתוכי, לגבר. אבל את הציצים, את הכוס ואת הרחם שלי אני אוהבת. הם חלק מההגדרה הלא שלמה הזו שיוצרת אותי. והיה לי ברור שאני מתקרבת לגיל שבו הרחם יחליט שדי, הגיע הזמן לנוח - הוא והשחלות ילוו בתקיעת חצוצרה.
אבל זה היה אמור להיות תהליך שליו, שקט, בלותי כזה, שיאפשר לי להתרווח בזהות שלי.
אני לא מפחדת מסרטן. לא מפחדת מהגידולים האלה. די ברור לי שזה ילך בקלות. אני לפחות מקווה.
אבל יש איזו תחושה של אבל.
עכשיו בטוח במאה אחוז, שכבר לא אכנס להיריון. גם אם היה רק 0.0001%%, הוא עדיין היה שם לאורך כל השנים.
עכשיו כבר לא.
אמא שלי ואבא שלי חברו זה לזה למשך כמה שנים, יצרו אותי, נפרדו... וזהו.
בסיפור חיי מסתיימת השושלת הקצרצרה הזו, שמראש, לא הייתה סיפור הצלחה.
וקצת עצוב לי.

יכול לעניין אותך גם לקרוא את הבלוג של יפית "שני עולמות מקבילים"

לעמוד הבלוגים >

need.png

צריך משהו אחר? כתוב לנו על כך