למידע רלוונטי לכם - בחרו:
משלימה את הפאזל
רעות, 29 19.02.2017

"נו, ראית מה זה? כל החיים רציתי כלב ובסוף קיבלתי סרטן..." זה המשפט הראשון שאמרתי לאימא שלי, דקה אחרי שבישרו לי על החבר החדש שהחליט לבקר בגופי.

יכול לעניין אותך לקרוא כם את הבלוג של מרב "איך הופכים סרטן לזהב"

 

ככה פתאום, בלי הודעה מוקדמת, הוא החליט להגיע לביקור. אבל לא ביקור נימוסים, כזה שנגמר באיזשהו שלב, ביקור של מתנחלים, כאלה שמגיעים ולא ממש מתכוונים ללכת. אין לי מושג למה הוא בחר אותי, איך הגיע אליי, אבל הוא פשוט בא. בחר לו את הרחם שלי – מקום נעים, חם ונוח, והחליט לבנות לו שם בית, בלי לשאול אותי בכלל. ואיזה עיתוי הוא מצא לו – ארבעה ימים לפני החתונה של אחי הגדול. בשקט רב הוא השתקע בתוכי, הכה שורשים, צמח, התפתח. ניסיתי לדבר איתו, לגרום לו לעזוב אותי, לצאת ממני, למצוא לו בית אחר, אבל כלום לא עזר – הוא לא מוכן היה להתפנות. עקשן כזה. אז החלטתי להוריד פרופיל ולא להתנגח איתו, כי זה לא יוביל לשום מקום. הוא הבהיר לי באופן די ברור וחד משמעי שהוא לא מתכוון לעזוב, ושזו עובדה מוגמרת, אז החלטתי פשוט לנסות לחיות איתו – אולי אגלה שהשד לא נורא כל כך? מיקדתי את האנרגיות שלי בחיים משותפים איתו ולצדו, ולא במלחמה נגדו, בשילוב השגרה שלי עם נוכחותו, מבלי לנסות להתנער ממנה ולהתעלם ממנה כאילו אינה קיימת. פשוט המשכתי בחיי כרגיל, כשהוא חי איתי, לצדי, בתוכי – כל רגע, כל שנייה, כל דקה, כל שעה, כל יום, כל שבוע, כל חודש, כל שנה.

הוא תמיד היה שם ברקע, נוכח תמידית, לא הולך לשום מקום. אבל מהרגע שהפנמתי שהוא חלק ממני ולא ניסיתי להילחם בו ולהתנער ממנו בכוח, משהו בו התרכך. הנוכחות שלו הפכה לדבר שבשגרה, למשהו פחות מאיים ממה שחשבתי והחשוב מכול – הוא לא הפריע לי להגשים את עצמי בכל תחום שרציתי. הוא חווה איתי את הכול – את לימודי התואר השני שלי וסיומם בהצלחה, את מסיבת הסיום של כיתה ו' עם תלמידיי המקסימים, את הטיולים שלי לחו"ל במספר יעדים ושלושה ימי הולדת – 26, 27, 28.

אחרי מערכת יחסים של שלוש שנים, הוא החליט לעזוב. הוא כבר לא איתי, לא לצדי, לא בתוכי. אולי הוא השאיר לי איזושהי מזכרת ממנו, חבויה היטב, אולי יחליט לחזור בעתיד, אני לא יודעת – מה שבטוח זה שאני שמחה ושלמה עם עזיבתו ועם סיום מערכת היחסים שלנו, שאני לא מפחדת ממנו יותר ושאם אכן יחליט לחזור לחיי באיזשהו שלב – אני זו שאנהל את העניינים, הוא לא ינהל אותי, לא ישנה את חיי, לא יאיים עליהם ולא יעשה בהם כרצונו. אם יחזור לחיי, יחזור כאורח שאני אחליט מתי ילך. הוא לא ישתקע בי שוב, לא יכה שורשים, לא יצמח, לא יתפתח.

עברה שנה מאז שהוא עזב ואת יום הולדת 29 חגגתי בלעדיו. בעוד שבועיים אחליף קידומת ואחגוג יום הולדת 30, ואני הייתי רוצה להתחיל אותם עם מערכת יחסים בריאה.

עכשיו אני מחפשת את החלק האחרון שחסר לי בפאזל שהוא חיי – שותף אמיתי למערכת יחסים אמיתית, כזה שישלים אותי וירצה לסחוב יחד איתי את הדבר הענק הזה שנקרא "החיים", על כל רגעיהם – הטובים, הנעימים והמרגשים, וגם אלו העצובים, הקשים והמאתגרים. מאמינה שמה שחשוב במערכת יחסים הוא קודם כל חברות אמיתית וכשיש את זה אפשר ליהנות מהכל ולנצח ביחד.

מי יודע? אולי הפעם כן אזכה לגדל כלב J

 

 

יכול לעניין אותך לקרוא גם את הבלוג של מלכי "חוגגת את החיים"

לעמוד הבלוגים >

need.png

צריך משהו אחר? כתוב לנו על כך