למידע רלוונטי לכם - בחרו:
הסרטן ואימהות
סוניה 30.01.2017

כל אמא תסכים איתי שהחיים נחלקים ללפני ואחרי, לפני ומהשנייה שהפכת לאימא. ברגע אחד, את הופכת מבחורה עצמאית שיכולה לעשות שנ"צ מתי שבא לה, לשבת עם חברות בבית קפה או לעבוד שעות רבות, לאישה... טוב לא נראה לי שצריך לספר לכן.

יכול לעניין אותך לקרוא גם את הבלוג של לילך "חזר שוב ושוב נוצח"

 

כאמא שחלתה בסרטן, גם האימהות מבחינתי מתחלקת לשניים, לפני ואחרי. דניאל היה בן שנתיים וחמישה חודשים כשאובחנתי. בדיוק התחלנו גמילה (שעד היום יש לי סיוטים ממנה), היינו בעיצומו של הטרבל-טו שבאמת היה טרבל עד כדי כך שהגננת חשבה שאולי כדאי שנפנה לאבחון. ואז חליתי.
כבר כחודשיים לפני כשהתחילו להופיע סימפטומים הורדתי הילוך; לא מרימה על הידיים, אין לי כוח לרוץ אחריו בגינה, רוב אחה"צ הייתי נחה על הספה וכשהוא היה מאבד את זה הוא היה מקבל אייפד.
ואז הסימפטומים קיבלו שם. וטיפול.
כימו וילדים הם לא שילוב טוב. אסור לי להתקרב לגן או לגינה (ותכלס, למי יש כוח) ואסור לו להזמין חברים הביתה. בבוקר הוא היה מבקש שאבוא לאסוף אותו מהגן בצהריים ואני הייתי צריכה להסביר שאני לא יכולה ואחכה לו בבית.
איך מסבירים לקטני שאימא חולה? למה לאימא יש קרחת פתאום? מה מספרים? מה הוא יכול להבין ומה לא?
סיפרנו לו שלאימא יש שריטה (הצלקת מהביופסיה שעיטרה את צווארי) ולכן היא הולכת לרופא שיטפל בה. סדר היום היה קבוע: דניאל הלך לגן, אבא לעבודה ואימא לרופא. הילד למד לחבב רופאים, מאוד והיה מבקש לבוא איתי. עד היום הוא חושב שאני רופאה מרוב שאני כל היום מסתובבת בבית החולים. דווקא הקרחת לא ריגשה אותו, אבל האשפוזים גרמו לו לחרדת נטישה וכל יציאה שלי מהבית לוותה בבכי. לפעמים כשהייתי משאירה את הפאה על השולחן או בסלון הוא היה מביא לי אותה שאשים על הראש.
החיים התחילו לשוב למסלולם ,ילדתי, סיימתי כימו והמחלה הייתה ברמיסיה. אני והקטנה 'בילינו' בחופשת לידה ואחה"צ דניאל היה מצטרף. התלוננתי על הקושי של אימהות, כמו כל אימא לשניים קטנים ופתאום המחלה חזרה. אימהות לשניים ומחלה אגרסיבית. דניאל כבר ידע מה עושים, אביגיל הייתה קטנה מכדי להבין.
סמוך לחזרת המחלה אימא שלי הפסיקה לעבוד. גם החיים שלה התחלקו לשניים, פעמיים. לפני שהפכה לאמא ואחרי וביום שהפכה לאמא שלי עד לרגע גילוי הסרטן.
היא הייתה מגיעה כל בוקר ונשארת עד הערב. בתקופה הראשונה של הטיפולים, ההשתלה וההתאוששות היא טיפלה בילדים ובי. בגיל 33 הפכתי שוב לילדה הקטנה של אימא. היא הייתה שם לטפל, להאכיל, לכבס ולהרדים ואז לתמוך ולהכיל ולהיות אוזן קשבת עבורי. לא תמיד הצלחתי להכיל את האימהות והמחלה יחד. הקטנה הייתה תינוקת תובענית ואני בין הטיפולים, לביקורות ותופעות הלוואי רציתי זמן לעצמי. האימהות שלי לאביגיל הייתה הכי שונה ממה שדמיינתי, אבל הרווחתי את הקשר שלי עם אימא שלי ואביגיל הרוויחה סבתא במשרה מלאה.
בתור אימא, כשהילד שלך חולה את חווה את זה על עצמך, מכילה ודואגת. כשאת חולה זה מרגיש כאילו נלקח ממך חלק גדול כי את לא מסוגלת להיות הסופר-מאם, פיזית ונפשית. אני מרגישה שאמנם 'איבדתי' חלק מהחוויות של השנה הראשונה של אביגיל, אבל זכיתי בקשר מדהים וחזק עם אימא שלי.
אימא, הפוסט הזה מוקדש לך, את הבית שלי, הסלע שלי והכתף שלי.
תודה!

 

יכול לעניין אותך לקרוא גם את הבלוג הקודם של סוניה "תכנית חומש"

לעמוד הבלוגים >

need.png

צריך משהו אחר? כתוב לנו על כך