למידע רלוונטי לכם - בחרו:
אני והסרטן כבר לא
אנני 27.12.2016

"צלקות מזכירות לנו איפה היינו, אך לא מכתיבות לנו עד לאן להגיע" (הסוכן רוסי, "מחשבות פליליות").
בחודש נובמבר מלאו ארבע שנים מאז הגילוי (המטלטל), שאני חולקת את הרחם שלי עם סרטן מחמד. עד אז, הייתי בטוחה (על סמך ניסיון עצוב של אנשים יקרים שכבר אינם), שברגע שמקבלים את בשורת ה"יש לך סרטן", מה שנותר לעשות הוא למצוא ציטוט כמה שיותר מוצלח שייכתב על המצבה שלך.

יכול לעניין אותך לקרוא גם את הבלוג של נויה "ניצחתי את הסרטן"

 

אחרי שהבנתי, שגם אני במלייה היוקרתי של בעלי חיית המחמד הזו, הבנתי שלסרטן פנים רבות.
אז, לפני ארבע שנים, התחיל המסע שלי, של בעלי ושל משפחתי. מסע להחלמה, למלחמה ולחמלה. ולא סתם, לדעתי, אלה מילים שמורכבות מאותיות זהות.
בארבע שנים אלה למדתי לעשות את שלושת הדברים, לא בנפרד, לא אחד אחרי השני, אלא בו בזמן, ביחד. למצוא בתוכי מקומות של לחימה, של החלמה ושל חמלה. ולהבין שלפעמים זה אותו הדבר. ולהבין שזו אותה אני.
אני וסרטן המחמד כבר לא. אבל הצלקות שנותרו בבטני, מסמנות לי את המלחמה שלחמתי, את ההחלמה, שמתהווה בכל יום קצת יותר ואת החמלה, שאני לומדת להחיל קודם כל על עצמי ואחר כך על כל הסובבים אותי.
אני לא אכתוב שאני שמחה שזכיתי להיות במסע הזה, הייתי מוותרת עליו במחי יד. אני כן אסירת תודה על חברת הנפש, א' שלי, שהכרתי בזכותו. אני אסירת תודה על הרופא, שזכיתי להיות מטופלת על ידו, דר' קורח, המדהים. אני בעיקר בעיקר אסירת תודה להבין פעם אחר פעם עד כמה בורכתי בבן זוגי, במשפחתי ובכל מעגל החברים שלנו.
אני כבר אחרי, עם משפחה שמחבקת ותומכת, עם בעלי, עם הבן הבכור שהיום כבר בן 10, שהתחיל כיתה א' בבית ספר כשגיליתי את הסרטן, ועם תאומים בן ובת, בני 8 חודשים, שנולדו מתוך המאבק, בתהליך פונדקאות בגיאורגיה, שמאירים את ימינו, ובעיקר בעיקר מזכירים לי שצריכים להיות אמיצים, גם במלחמות וגם בהחלטות לגבי העתיד.
ולמיטיבי הלכת, הנה קישור לרשומה בבלוג, שנכתבה בתחילת המסע, על ההווי, על הלחימה ועל ביחד.
ושיהיה המון בריאות. 

 

יכול לעניין אותך לקרוא גם את הבלוג של אורון "ילדה בת 18 עם סרטן ברחם"

לעמוד הבלוגים >

need.png

צריך משהו אחר? כתוב לנו על כך