למידע רלוונטי לכם - בחרו:
איך הסרטן שלי הפך למורה שלי?
גל 23.11.2016

17.10 הוא יום מיוחד בשבילי. למרות שהוא אולי לא התאריך הכי מדויק לחגוג לי את ה-anniversary של הסרטן שלי, בחרתי אותו כי הוא הכי טראומטי.

לא ה-18.9 בו רופא העור שלי בישר לי את הבשורה, ולא היום, שבועיים אחרי הניתוח, בו התבשרתי כי אני נקייה ולא אצטרך לעבור כימותרפיה או הקרנות.

יכול לעניין אותך לקרוא גם את הבלוג של דניאלה "הסרטן שלי... ההפתעה של החיים שלי"

 

ב-17.10 נכנסתי לניתוח הרחבת כריתה של מלנומה ומבחינתי כל שנה בתאריך הזה זה זמן להסתכלות פנימה ולבחון האם אני עומדת בקריטריונים של עצמי מאז.
לא סיפרתי את סיפור הסרטן שלי במלואו באופן חשוף, גלוי ,ומלא מאז שזה קרה.
למה?
כי במהלך התהליך כמובן שהייתי בהתמודדות קשה ופנימית וממש לא יכולתי לעשות את זה חיצונית.
כי שנה לאחר מכן הייתי עדיין בהיי מזה שאני חיה וחשבתי שלא כולם צריכים לשמוע על זה, ואני לא רוצה שכולם ידעו את אחד הדברים הכי פרטיים והכי קשים שעברתי.
כי שנתיים לאחר מכן הייתי באמצע של עבודה במחלקה האונקולוגית בה טופלתי, הייתי מוקפת סרטן של אנשים אחרים כל יום, וחשבתי שאני מחזירה חוב קארמי ליקום על זה שאני שרדתי בכך שאני עוזרת למסורטנים אחרים.
כיום, שלוש שנים אחרי החרא הזה, ראיתי שנפתחה בפייסבוק קבוצת חולי סרטן לצעירים בשם "חלאסרטן", בה אנשים כמוני מדברים ומשתפים את החוויות שלהם. וכל מה שיכולתי לחשוב הוא- הלוואי וזה היה קיים כשאני עברתי את זה. תחושת הבדידות העמוקה שליוותה אותי, בלי קשר למציאות של המשפחה והחברים התומכים, הייתה אולי מופגת לו היו לי צעירים שחווים את זה כמוני.
אני מקדימה את המאוחר.
תנו לי לספר לכם איך זה קרה. עכשיו, 3 שנים מהניתוח, אחרי שסיימתי 2 מסגרות נורמטיביות והתמסרתי לקריירה עצמאית שנאמנה לאישיות שלי ולא מתחבאת מאחורי מוסכמות, ואחרי טיפול פסיכולוגי שעדיין ממשיך, אני אומרת פאק איט- הסרטן שלי הוא חלק ממני ואני לא צריכה להסתיר או להתבייש בזה. תמיד ניסיתי שלא להבליט את זה בראיונות או בסרטונים, הצנעתי את העובדה הזו כי לא רציתי א) סימפטיה ו/או רחמים ו-ב) שיחשבו שאני מנצלת את זה כמסחטת דמעות. 
יאללה, הגיע הזמן להוציא הכל.
אני פולניה. אשכנזייה, ברובי פולניה, וצבע העור שלי צח כשלג בפסגות הרי האלפים משם משפחתי (לא) הגיעה. וככזו, כמובן, תמיד רציתי להיות שזופה. 
כל עוד גרתי בבית של ההורים אמי אסרה עלי ללכת לים בשעות המסוכנות, התרתה בי לשים קרם הגנה ב-5 אחה"צ, ובאופן כללי הנהיגה משמעת ברזל בנוגע לחשיפה לשמש. בצדק, היות שבמשפחה יש היסטוריה של BBC.
אבל, בגיל 20 וחצי, עברתי לתל אביב שטופת השמש, הזימה והלחות, ויכולתי ללכת לים כל אימת שרק רציתי! החופש! המרחקים! השמש! השריפות. בד בבד עם ההשלמה והקבלה של הגוף שלי התחלתי ללכת לים לעיתים קרובות יותר, ומידת הצלחת הביקור בים נמדדה בכמה סימני השיזוף שלי הפכו להיות מובהקים יותר (אני כותבת את זה ופשוט מתחלחלת. זה חייבת להיות הפרעה מוכרת כמו הפרעת אכילה. מישהו יודע על זה משהו?).
בגיל 24 עברתי למיאמי - אם יש מקום יותר שטוף שמש, זימה ולחות מתל אביב באוגוסט, זה שם. גם שם החגיגה נמשכה, אני באמת לא יודעת איפה השמש יותר מסוכנת כי זה באמת לא משנה. קרם הגנה? רק על הפנים. השעות הבטוחות? לא מעניינות, השמש כבר לא משזפת אחרי 4 בצהריים. שמן שיזוף? ברור. סימני שיזוף? נראיתי כמו מעבר חציה.
ידעתי שאני מטומטמת. ידעתי שזה לא חכם. ולא היה לי אכפת.
לי זה לא יקרה.
חזרתי ארצה והתחלתי תואר שני. אומנם הלימודים היו במשרה מלאה אבל בל דאגה, מצאתי דרכים וזמנים להשתזף.
מכיוון שידעתי שזה לא אחראי מצידי, הייתי אומנם מטומטמת, אבל מטומטמת עירנית, שמתי לב במאי 2013 בנקודת חן חדשה על מותן שמאל. קטנה, אולי 1.5 מ"מ, בצבע עור, טיפה בולטת. פשוט שמתי לב אליה יום אחד, וידעתי שהיא לא הייתה שם קודם.
קבעתי תור לרופא עור כי ידעתי שהיא חדשה וכדאי לבחון אותה, והוא הסתכל ואמר "אין לך מה לדאוג". אמרתי שאני רוצה להוריד אותה, והוא אמר שוב "אין שום סיבה להוריד אותה, אבל אם אני רוצה- נוריד".
הוא נתן לי הפניה לכירורגית. לקח חודשיים לקבוע אליה תור. הגעתי אליה. שוב אותו משפט. "אין לך מה לדאוג, נוריד אותה, הכל בסדר, היא לא נראית חשודה". חשבתי שמורידים את זה אז, אבל מסתבר שהכירורג צריך לראות אותי לפני שקובעים את התור לניתוחון בו מסירים אותה. אז קבעתי.
לעוד חודשיים.
בסופו של דבר, ב-8.9 הורידו לי את הנקודה כשהיא כבר הייתה בצבע אדום כהה ובוהק (כשהיא התחילה מצבע עור) ובקוטר 6 מ"מ (פי 4 ממה שהיא הייתה לפני 4 חודשים). עדין לא חשבתי שהיא סרטנית, כי מי חושב את זה? היא הייתה עגולה ועם גבולות חלקים, לא כמו שמראים תמיד בפרסומות של האגודה למלחמה בסרטן.
לא הקדשתי לזה מחשבה מיוחדת. זה היה ניתוחון קטנטן של 10 דקות נטו ויצאתי משם.
ב-18.9 אני מקבלת טלפון מרופא העור שלי בעצמו, אומר לי להגיע אליו למשרד באותו היום בתשע בערב, אחרי שכל הפציינטים הולכים. זה קצת מאוחר, אמרתי. הוא אמר לי להגיע בכל זאת שזה דחוף.
מה אתם הייתם עושים???
ניתקתי את השיחה והתחלתי לבכות.
עדיין, לא באמת חשבתי שזה סרטן. חשבתי שזה אולי גידול קדם סרטני נוסח BCC, שהוא יעשה לי נו נו נו, ויגיד לי להפסיק להשתזף.
התקשרתי לחברה שלי וביקשתי שתבוא איתי אבל היא לא יכלה. ביקשתי מאחי אבל הוא קבע ללכת להופעה באותו ערב, אז הלכתי לבד.
אני לא זוכרת הרבה מהפגישה חוץ מזה שהרופא נראה מאוד לא בנוח, אמר לי שיש לי מלנומה, וכשאמרתי "אני יודעת שיש רק סרטן עור אחד שהוא ממש קטלני ויכול להרוג", הוא אמר- זה זה.
הוא התנצל שאמר לי בהתחלה שאין לי מה לדאוג מזה ואמר שהוא אוכל את עצמו עכשיו. 
הייתי המומה מדי ובשוק בשביל באמת לבכות, טפטפתי קצת מרב הלם, ושאלתי "מה קורה עכשיו?" הוא הסביר לי שצריך לעשות ניתוח שנקרא "הרחבת כריתה", בו מוציאים מהעור כמה ס"מ סביב הגידול, שכבר הוציאו, כדי לבדוק במעבדה האם הגידול התפשט. האמת, אני לא זוכרת בכלל מה אמר אח"כ כי בסופו של דבר המשכנו את הניתוח לא דרכו (מפתיע).
יצאתי משם והתקשרתי לחברה להגיד לה שזה מלנומה. היא אמרה שזה לא נורא, שלאמא שלה גם היה את זה, שהיא עברה את זה, שזה ממש לא גדול ונורא כמו שאני חושבת שזה, ושיהיה בסדר. זה לא כל כך הסתדר לי עם מה שהרופא אמר. מה שהיא תיארה נשמע יותר כמו כל הגידולים הקדם-סרטניים שפשוט מורידים וזהו.
אחי התקשר אליי ואמרתי לו שזה מלנומה. הוא שתק. שאל אותי אם לחזור הביתה ואמרתי שלא, שזה בסדר.
אני לא יודעת לאן הלכתי מפה- כנראה שלא הלכתי ישר הביתה (פה אחי יזכיר לי מה קרה) כי הדבר הבא שאני זוכרת הוא שכמה זמן לאחר מכן נכנסתי הביתה לסלון והוא היה שם וחיכה לי (הוא חזר הביתה מיד אחרי שיחת הטלפון), ואני לא זוכרת אם היה לו כבר את הפרצוף האדום מבכי או לא, וזה לא באמת משנה, כי רצתי אליו והתחלתי לבכות כמו שבחיים שלי לא בכיתי. געיות של בכי, בכי של חיה פצועה, בכי ממש primal כזה, בכי שאני לא מאמינה שבגיל 25 אני פתאום מתמודדת עם האפשרות של מוות ממחלה סרטנית. מעולם לא בכיתי ככה. בכיתי ממקום עמוק כל כך, עמוק בצורה פיזית, ממעמקי הבטן. זה נמשך דקות ארוכות והוא עמד וחיבק אותי ותוך כדי בכה גם בעצמו, וזה שבר אותי עוד יותר וגרם לי לבכות עוד יותר, לדעת כמה הוא דואג לי ופוחד שהוא הולך לאבד את אחותו (אולי) בגיל כזה צעיר.
***בכיתי עכשיו שוב ***
איך שהוא העברתי את הלילה הזה, כנראה בבכי ודאגה אם כי כמובן אני לא זוכרת (אמא שלי אמרה לי שסיפרתי לה שהייתי ערה עד 4 בבוקר(.
למחרת סימסתי למנחה שלי מהתואר השני שאני לא אגיע למעבדה היום בגלל מצב חירום משפחתי, ונסעתי לחיפה לבשר להורים. שיקרתי להם על הסיבה- משהו חיובי שבא לי להפתיע אותם או משהו כזה- כי אף פעם לא הגעתי סתם ככה בהתרעה קצרה באמצע השבוע של הלימודים. אבא שלי אסף אותי מהרכבת לבד, מה שהקל על התהליך. אמרתי לו את זה תוך כדי נסיעה כי ממש תוך כמה דקות היינו אמורים לאסוף את אמא ממקום כלשהו. 
הרבה דברים אפשר להגיד על אבא שלי והשליטה הכמעט רובוטית שלו ברגשות, אבל קור הרוח שלו שימש לי כגב איתן באותו הרגע. סיפרתי לו את זה תוך כדי שנחנקתי מבכי ("גל, אני לא מבין מה את אומרת" ואני בתגובה קצת צוחקת ובעיקר בוכה עוד יותר תוך כדי מלמול "יש לי מלנומה") והוא הגיב בכזו אכפתיות רגועה. שאל שאלות ענייניות, אמר לא לדאוג, אנחנו נפעיל את הדוד הרופא שלי שיעזור לנו, שהכל בסדר, נפתור את זה לאט לאט. הרגיע.
ואז אמא נכנסה לאוטו כולה חיוכים ואושר שהגעתי ככה בהפתעה לחיפה, התיישבה לידי במושב האחורי כי היא אוהבת לעשות את זה לפעמים, ואמרתי לה שאני חייבת לספר לה משהו. שהביופסיה מנקודת החן שהורידו לי, חזרה וזה מלנומה.
אני לא יכולה לכתוב את נקודת המבט שלה. אבל היא ואני די דומות, ואני הולכת לנחש שנפל לה הלב לתחתונים. מכירים את התחושה הזו? כשהאוטו קופץ מעל איזה שהיא גבעה קטנה בכביש ומרגישים כאילו הלב עולה למעלה ואז נוחת למטה? אז ככה אני בטוחה שהיא הרגישה.
ציפיתי שהיא תבכה. ציפיתי שהיא תכעס. אמרתי לה שאני מצטערת, שלא הקשבתי לה כל השנים האלה ובטח היא חושבת "אמרתי לך", והיא בתגובה אמרה שאפסיק לחשוב על השטויות האלה עכשיו וחיבקה אותי והתחילה לחשוב בקול רם על הצעדים הבאים. רק לאחר התקופה הזו היא סיפרה לי על הלילות ללא שינה, הדאגה, הבכי, ובאופן כללי הגדירה את החודש וחצי הזה כתקופה הכי שחורה בחייה.
החודש וחצי הבאים מאוד עמומים אצלי בזיכרון.
קבעו לי את הניתוח לתאריך ה-17.10 בבילינסון, מה שהשאיר לי חודש לעשות את כל הבדיקות הרוטיניות לפני ניתוח בהרדמה מלאה- MRI, CT, דם, ועוד כל מיני שאני לא זוכרת. כל פעם שהייתה לי בדיקה יצאתי מהמעבדה (לימודים) מוקדם יותר ושמחתי על התירוץ לחתוך מוקדם, אפילו שזה בגלל סרטן.
יום לפני הניתוח ההורים באו לישון בתל אביב והלכנו לאכול צהריים במסעדה האהובה עליי בכרם התימנים- עכשיו שאני חושבת על זה, זה די מקאברי. הסעודה האחרונה. אוי.
זו מסעדת המרקיה של שמעון, ואכלתי את מרק הבשר התימני שלהם, עם מלא חילבה וסחוג, וכמובן שחמישה ימים אחרי זה הסרחתי מחילבה. אבל זה שווה את זה!
אחי, אחותי ובעלה הגיעו לבית החולים יחד עם ההורים ואיתי כדי לאחל לי בהצלחה לפני הניתוח ולתמוך בי. זה היה ממש מרגש שאחותי ובעלה הגיעו ממש לכמה דקות, כל הדרך מחיפה בפקקים של הבוקר. לא ידעתי בכלל שהם תכננו. ביקשתי מההורים שיזמינו לי סושי טייק אווי שיהיה לי אחרי הניתוח אוכל שאני אוהבת ולא אוכל של בית חולים.
אמא הייתה האחרונה שליוותה אותי לתוך חדר הניתוח כמה שיכלה. גלגלו אותי פנימה ולמזלי לא השאירו אותי ערה הרבה זמן. אני זוכרת שהזריקו את חומר ההרדמה לאינפוזיה וביקשו ממני לספור מ-10 אחורה, ובערך ב-6 כבר כבה לי האור בראש.
אחרי שנייה, או מה שנדמה כשנייה, התעוררתי.
אף אחד לא מספר לך על הבאסה בהרדמה מלאה. לפני הניתוח, כולם ניסו לגרום לי לקחת את זה בקלות והריצו בדיחות על סמים, הרדמה מלאה, שזה אחלה היי וכו'. זה ממש לא! ואם זה אחלה היי בעיניהם, יש לנו העדפות מאוד שונות...
כשהתעוררתי הייתי כבר בחדר ההתאוששות. אמא שלי הייתה ליד המיטה שלי ואבא שלי היה בקצה שלה. דוד שלי, הרופא, בא והלך. אני זוכרת ששאלתי אם זה כבר נגמר. יותר מזה כלום. אמא מספרת לי שכל פעם שאלתי את אותן שאלות, ואמרו לי שכבר ענו לי על זה, אבל לשם שינוי יש לי תירוץ שאני לא זוכרת כלום, כי זה האפקט של ההרדמה המלאה.
אחרי שעתיים גלגלו אותי לחדר שלי, שם נחתי לי בסבבה כל אחה"צ. נמנמתי לסירוגין כמה שעות כי אי אפשר באמת לקום מהרדמה מלאה ולהיות עירני באמת. לא הייתי צמאה כי כמובן הייתה לי אינפוזיה. 
אבל.
אז.
הייתי צריכה פיפי.
מה עושים?
אמא קראה לאחות. האחות אמרה- מה פתאום! את לא קמה מהמיטה. אני אביא לך סיר.
"אין מצב שאני משתינה בסיר", אמרתי.
"אין מצב שאת קמה מהמיטה 4 שעות אחרי הרדמה", אמרה האחות.
הלכה, הביאה סיר. שמה מתחתיי.
"אני אצא מהחדר, שתהיה לך פרטיות", אמרה ויצאה.
המשכתי לשכב שם בחוסר מעש וחוסר אונים.
"אחוווווווווות", קראתי.
לא הצלחתי.
"טוב, תחכי, עוד מעט יהיה לך מספיק ותוכלי".
"לא! תוציאי את זה ממני!" (מודה, קצת התעצבנתי. אני לא אישה בת 80).
אמא חזרה לחדר. התבכיינתי לה שאין שום מצב שאני משתינה על עצמי בשכיבה, גם אם זה לתוך סיר, וביקשתי שתקרא לאחות אחרת.
האחות האחרת באה, שאלה אותי אם אני בטוחה שאני יכולה, אמרתי- ברור!
עכשיו. רק כדי לסבר את אוזניכם:
הרדמה מלאה- קמתי לפני 4-5 שעות.
הניתוח עצמו- הוציאו לי גוש בשר באורך 10 ס"מ ובעומק 2 מהמותן, ותפרו אותי עם 30 תפרים. הייתי תחת השפעה של חומר הרדמה וחומרים משככי כאבים, עם פאקינג פצע פנימי תפור בערך בגודל של ניתוח קיסרי.
נראה לכם שהייתי מסוגלת ללכת את ה-4 מטר לשירותים?
האחות הרימה אותי לישיבה ואני בזהירות מופלגת הזזתי את ישבני המלכותי מצד לצד עד שכפות הרגליים שלי הגיעו לרצפה. חיבקתי אותה מצד אחד ומצד שני נשענתי על הקיר. הלכתי בצעדי גיישה עד לשירותים ואז הסתכלתי עליהם ואמרתי- אין מצב שאני מרחפת מעליהם במצבי.
"תוכלי בבקשה לנקות אותם עם חומר מחטא?"
כן כן, גם כשאני חצי מתה, אני לא אשב על שירותים "ציבוריים" .פולניה, אמרנו?
היא ניקתה, עזרה לי להתיישב, ויצאה.
השתנתי את פיפי חיי, ניגבתי (לבד!) וקראתי לה. היא עזרה לי לקום וללכת חזרה למיטה.
עכשיו, אתם מכירים את זה שאתם נוהגים פעם ראשונה למקום כלשהו והדרך לשם נראית ממש ארוכה, אבל הדרך חזרה הביתה נראית קצרה בחצי?
אז ככה זה היה, רק הפוך.
הייתי מוגבלת פי 2 בתנועה שלי בדרך חזרה, הצלקת מהניתוח התחילה לכאוב פצצות, ובקושי הלכתי. איך שהוא הצלחתי להגיע למיטה, בקושי רב, נשכבתי, נשטפתי זיעה קרה (בריח חילבה, תודה ששאלתם), והתעלפתי.
אבל! 
לפחות לא השתנתי על עצמי במיטה.
שאר היום עבר בנים-לא-נים. אי אפשר ממש להיות עירניים אחרי הרדמה מלאה, זו הייתה תחושה ממש מוזרה. בין חומר ההרדמה למשככי הכאבים הרגשתי כאילו סיממו אותי. גם בלילה לא באמת ישנתי אלא נמנמתי, האחיות נכנסו כמה פעמים בלילה לבדוק אותי.
למחרת שוחררתי הביתה. נסעתי לחיפה, להורים, כי לא יכולתי לטפל בעצמי לבד. גלגלו אותי על כיסא גלגלים עד האוטו, והייתי צריכה עזרה לעבור מכיסא הגלגלים למושב האחורי. זה כל כך כאב. כשחושבים על זה, פשוט הוציאו ממני חלק בגודל של חצי אגרוף, ותפרו אותי. פלא שזה כאב?
הייתי אצלם שבוע. היה מדהים שלא הייתי צריכה להכין לעצמי אוכל, לשטוף כלים, לעשות כביסה. בקושי מקלחת פעם ביום יכולתי לעשות. ביליתי את זמני בקריאה, טלוויזיה, והכל בשכיבה. השרירים שלי התחילו לכאוב כבר יומיים אחרי הניתוח. מבן אדם אקטיבי מאוד, מדריכה לריקוד, להפוך למרותקת למיטה, היה לא רק שינוי מחשבתי קשה אלא פיזי בהחלט. השרירים שלי, שרגילים לעבוד, פתאום לא קיבלו שום גירוי עצבי במשך יומיים והגיבו לזה בכאבים. לא ידעתי שיש כאבי שרירים גם מחוסר תזוזה. לומדים משהו חדש כל יום.
זמן החלמה מניתוח הוא קצת כמו כשיושבים שבעה על מת, רק יותר כיף ופחות עצוב.
בין הסיפורים המרגשים שקרו לי:
נור, חברתי שגרה בצרפת באותו הזמן, שלחה לי זר פרחים ענק לבית של ההורים שלי, וכתבה לי האיקו (שיר קצר) ששילבה בו את אחת המילים האהובות עלי- חוקן. על זה נאמר, יודע צדיק נפש בהמתו. אחרי שסיימתי לצחוק כי דמיינתי את מוכר הפרחים המסכן שהיה צריך לכתוב את השטויות האלה בעצמו על כרטיס הברכה, בכיתי. למה? כי אפשר. כי זה ריגש אותי מאוד.
מעיין, החברה שלי מהתואר השני, שידעה שאני ממש אוהבת את הקובה של סבתא שלה, ביקשה מסבתא שלה להכין בשבילי מרק קובה. סבתא שלה רצתה בדיוק לדעת מה אני אוהבת, וכשהתברר שקובה חמוסטה זה לא של עיראקים (או שסתם היא לא יודעת להכין), היא חיפשה בעצמה מתכון באינטרנט ועשתה לפיהו. לא בכיתי הפעם, רק אכלתי המון ממנו.
פרסמתי בפייסבוק שאני בהחלמה מניתוח ואשמח לביקורים. שני, מכרה מהסטודיו, לא כל כך הכירה אותי מקרוב אבל עשתה מצווה ובאה לבקר אותי. מאז, הפכה לאחת החברות הכי קרובות שלי, ולמעשה אני חייבת את הבסטי שלי לסרטן העור. לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיה. כל כך הרבה דברים טובים קרו בזכותה.
קיבלתי משלוח פרחים הביתה, ובכרטיס היה כתוב רק "גל החלמה מהירה, מתגעגעות אלייך, מדריכות ותלמידות הסטודיו". בהתחלה חשבתי שבטח דניאל ונטע (הבעלים) ארגנו את זה, אבל אז דניאל אמרה לי ששמו כוס עם פתק "פרחים לגל" וכל מי שרצתה תרמה, מה שכמובן גרם לי לפרוץ בבכי (היה הרבה בכי בתקופה הזו).
המנחה שלי לתואר השני, שגרה בשכנות אלי, באה אלי הביתה עם אוכל, וכשסיפרתי לה שחזרו התוצאות מהניתוח ושאני נקייה, היא התחילה לבכות (לשם שינוי, לא אני).
אומנם לפני הניתוח, אבל עדיין: פרסמתי בקבוצת פייסבוק של הסטודיו שאני הולכת לעבור ניתוח מלנומה ולא אהיה בסטודיו חודש. כל התלמידות כמובן הגיבו ונטע, הבעלים של סטודיו הבית שלי, פאנקי גודס, סירבה לעשות מזה ביג דיל, ואמרה "מבחינתי הכל כרגיל !! הטוסיק במקומו רוטט והחיוך על הפנים אז בלי היסטריה בבקשה(-:" וכשקראתי את זה, נרגעתי. אם נטע לא מתרגשת מזה, אפשר לקחת דברים בפרופורציה. כל האנשים עד עכשיו גילו אמפטיה ורחמים, אז דווקא שנטע אמרה את זה, זה היה מרענן ומרגיע.
מה שמביא אותי לנקודה הבאה.
התקופה הזו מתחלקת בעיניי לשני חלקים, ששת השבועות בין "הבשורה", הניתוח, והתשובה שיצאתי נקייה, ואחרי התשובה שיצאתי נקייה.
התקופה הראשונה היא בעיקר מודחקת. ראיתם בעצמכם שחלקים נרחבים ממנה אני לא זוכרת. אני זוכרת שנתתי לאמא שלי לנהל הכל- תורים, ביקורים, בדיקות, לו"ז, הסעות, אוכל. לא יכולתי ובטח שלא רציתי להתמודד עם הלוגיסטיקה של זה, אני חושבת שמידרתי את כל העניין אצלי במוח. כן, יש בדיקות, ויש רופאים ויש ניתוח. אבל זה לא נתפס בעיני כסרטן "אמיתי", כי לא היה לי כימותרפיה או הקרנות, שבעיני הם הטיפולים שמסמלים סרטן. ניתוח יכול להיות להמון דברים!
בתקופה השנייה, אחרי שבישרו לי שאני נקייה, ושהדבר היחידי שאני צריכה לעשות זה בדיקות קפדניות ולהימנע מהשמש (דה), יכולתי לחשוב יותר על מה שקרה ועל איך אני מרגישה, ומה למדתי מזה.
אז הדבר הראשון והמבלבל ביותר שחשתי, זה הכרת תודה על כך שתפסתי את זה בזמן ויצאתי בזה כל כך בזול. למעשה, זה עבר את גבול הכרת התודה ועבר לאשמת שורדים (survivors' guilt). הרגשתי שדרגת החומרה הייתה כל כך קלה, שאני לא באמת הייתי "חולת סרטן", ושלמעשה אין לי זכות להתלונן כי לי לא נשר השיער, לא היו בחילות, לא היה חוסר תיאבון, חולשה, איבוד משקל, וכו'. הרגשתי שאני צריכה לחזור לחיים האמיתיים מהר כי זה לא היה אקוטי, ויאללה, לעבור הלאה, כי אין לי זכות להתלונן על מר גורלי. הנה, יצאתי מזה, הייתי מטומטמת אבל לפחות ערנית מספיק לתפוס את זה מוקדם. בהמשך, אבין שזה לא ככה.
הדבר השני שהבנתי היה בימים שהחלמתי על הספה בבית של ההורים ובבית שלי. הסתכלתי על סרטונים שלי רוקדת, וייחלתי בכל מאודי לחזור לרקוד. הבנתי שהדבר היחידי אליו באמת התגעגעתי הוא לסטודיו. לבוא לשיעור, ללמד בנות לזוז, לרקוד איתן, ולהרגיש שעשיתי משהו, פיזית. ממש לא התגעגעתי למעבדה, ללימודים, לצלחות הפטרי ולאינקובטורים, ללכתוב ולהגיש עבודות. זה לא חסר לי בשיט. רק הריקוד, ולימוד הריקוד.
הדבר השלישי, הוא שכשאתה נמצא בתוך באר עמוקה, בלי חבל, אי אפשר לדמיין איך תצא משם ותחזור ללכת על הקרקע. 20 מטר מעליך, נמצאים חיים שלמים, ואתה לא יכול להיות חלק מהם ואתה לא יכול לדמיין איך אי פעם תוכל לגשר על הפער הזה, שנראה אומנם קטן (רק 20 מטר), אבל בלתי ניתן לגישור (אין חבל, אין סולם). אני באמת ובתמים חששתי, וחשבתי שזו אפשרות ריאלית, שלעולם לא אחלים ולא אוכל לחזור לרקוד, ושלא אחזור ליכולות הפיזיות שלי. במשך חודש אחרי הניתוח, עד שהורידו את התפרים ויכולתי לשבת ישר (שלא לדבר על ללכת ישר, ללכת ליותר מ-50 מטר, לדווש על אופניים, לעלות מדרגות בקלות), אני לא יכולתי לראות עתיד בו אני חוזרת להיות פעילה גופנית. ידעתי שאני קצת מלודרמטית, אבל השילוב של החלמה מניתוח קשה בלי ניסיון לא שלי ולא של הקרובים שלי בניתוחים, וזה שזה סרטן, גרם לי לפסימיות קשה מאוד.
בנוסף, אני זוכרת שהרגשתי בדידות. הייתי מוקפת משפחה שדאגה לי וחברים ישנים וחדשים, אבל אף אחד לא באמת ידע מה זה להיות במקומי. הבהלה הקיומית של באמת לשקול את האפשרות של למות בהדרגה ממחלה ממאירה וזדונית בגילאי ה-20 היתה בלתי נתפסת. ולא יכולתי לדבר על זה עם המשפחה כי ידעתי שהם כבר דואגים בעצמם, ועם החברים זה לא באמת עזר כי כולם אמרו "אל תדאגי, את תראי שיהיה בסדר", וכל מה שרציתי לצעוק עליהם חזרה זה שהם לא יכולים לדעת את זה, ובמקום לנסות לנחם אותי בקלישאות אולי תקשיבו לי כשאני אומרת לכם שאני פוחדת ותגידו שאני צודקת, זה מפחיד, וזה בסדר לפחד.
זה ממש, ממש מפחיד. 
זה מפחיד לחשוב שאני יכולה למות לפני גיל 30.
זה מפחיד לדמיין איך זה ישבור את אמא שלי, ושאר המשפחה, ולדמיין את ההלוויה (דרמה? לא עד שלא אתם הייתם במקום הזה).
זה מפחיד לחשוב שאולי אשאר עם נכות כתוצאה מהניתוח ולא אוכל לתפקד כמו שתפקדתי לפניו.
והכי מפחיד, זה לדמיין שאני אחלים, ואבלה את שארית חיי בפחד שהסרטן יחזור.
בסופו של דבר, החלמתי מהניתוח. הוציאו את התפרים, התחלתי לאט לאט לרקוד שוב, והניצחון הקטן אך המשמעותי שלי היה שהופעתי על העמוד בערב הסילבסטר, חודשיים וחצי אחרי הניתוח, ולא האמנתי שאני מסוגלת לזה.
בשלוש שנים שעברו מאז, הספקתי:
לסיים את התואר השני, לטייל באוסטליה ותאילנד כי החיים קצרים, לחזור ארצה, למצוא חבר אוהב ומשמעותי שהיה בן זוג תומך בכל השנה שהיינו ביחד, להתחיל לדחוף יותר את הסדנאות טוורק שלי בחו"ל כתחביב שמכניס כסף, לפתח את קורס הכשרת מדריכי הטוורקינג שלי, בארץ ובעולם, להתחיל עבודה "של גדולים" במחלקה אונקולוגית בעבודה עם חולי סרטן על בסיס יומי, להרגיש שאני מחזירה בכך חוב קארמי ליקום על כך שהסרטן שלי היה כל כך "קל" ,לעבוד שם חצי שנה ולהגיע למצב נפשי רע מאוד כתוצאה מכך ולעבור תהליך קשה בו הבנתי שאני מבזבזת את הזמן שלי בכך שאני לא עושה את מה שאני אוהבת ומה שאני טובה, במשרה מלאה.
הלקח הגדול ביותר שלמדתי מהסרטן שהיה לי, הוא שאני לא חיה את החיים שלי בשביל אף אחד אחר. בדמי חיי, אני לא אסתכל אחורה ואשמח על כל הסיכונים ש*לא* לקחתי. אני לא אהיה גאה בעצמי על שעבדתי במשהו שהיה נראה לי בטוח, כי פחדתי להתחייב לתשוקה שלי ולחזון שלי במשרה מלאה. 
יש המון אנשים שיכולים להיות מתאמי מחקר קליני או מדענים.
אבל רק אני יכולה ללמד בנות בארץ ובחו"ל, איך לטפח ביטחון עצמי גבוה יותר דרך ריקוד, איך לקבל את הגוף שלך עם כל המשמנים או השרירים או חוסר שניהם שלו, איך להקפיץ את הישבן ולאהוב את זה, איך להגיד שלום לחברות שלך ולתפוס להם את הטוסיק במקום לתת להן נשיקה, איך לעשות טוורקינג תוך כדי שימוש בדימויים של סקס וקקי (כן, ככה אני מלמדת, גם בחו"ל), איך להשתמש בזה בחיי היום-יום בעת שטיפת כלים או עמידה בתור, וכל זה עם המון הומור, כיף, מקצועיות, ובלי לקחת שום דבר יותר מדי ברצינות.
בסופו של דבר, אני הולכת לישון בלילה עם ההחלטות והמעשים שעשיתי היום. אני לא יכולה לשלוט באיך אנשים אחרים מתנהגים, אני רק יכולה לשלוט באיך אני מגיבה לזה ולכן אני כיום עצמאית, יזמית בתחום הריקוד, בעלת עסק משלי עם מספר אפיקי הכנסה, שעושה מה שעושה לי טוב ומחפשת כל הזמן את האיזון בין לחיות את הרגע לבין לא להיות מטומטמת (למשל, לטוס לתאילנד, אבל לא להיטגן בשמש). וזה לא כזה מפחיד כמו שחשבתי פעם.
אני מנסה לחשוב מה היה קורה ואיפה הייתי כיום לו לא הייתי עוברת את זה.
יש אנשים שנולדו עם היכולת לשים זין על מה שאנשים אחרים חושבים. אני לא. אני הייתי צריכה להקנות לעצמי הרגלים חדשים ולעבור חווית כמעט-מוות בשביל להבין שדעות של אנשים אחרים זה רק מה שהן. דעות. וזה לא אמור לשנות יותר מדי את הדעות וההחלטות שלי.
אבל לא נולדתי ככה, ולא גדלתי ככה, ולקח לי 28 שנים לצאת לעצמאות אמיתית, להשתחרר מהכבלים שחשבתי שהחברה שמה עלי, ולבטא את עצמי בצורה מלאה בכל אספקט בחיי.
אז אם יש משהו אחרון שהייתי רוצה לומר לכם, אם יש רק משהו אחד שתיקחו מהסיפור הארוך הזה הוא, במילים של אישה ויוצרת מדהימה בשם אופק, הקול שלך הוא הקול שמשנה. 
Your voice is the one that matters.
בברכת בריאות שלמה, ובבקשה שימו קרם הגנה.

 

יכול לעניין אותך לקרוא גם את הבלוג של אסף "בן ראשון, אבא חולה"

לעמוד הבלוגים >

need.png

צריך משהו אחר? כתוב לנו על כך