למידע רלוונטי לכם - בחרו:
ריצה למרחקים ארוכים
אלון, 34 20.09.2016

אם הייתי צריך לבחור משהו טוב שיצא לי מזה שחליתי בסרטן בגיל 16, זה ללא ספק הייתה העובדה שלא הייתי צריך לעשות בגרות בספורט. עצם המחשבה על ריצת 2000 עשתה אותי עייף. אלוהים, כמה שנאתי את זה! בגלל זה, כשהבנתי שיש לי פטור משיעורי ספורט הייתי מאושר

יכול לעניין אותך לקרוא גם את הבלוג של אייל "תחייך והכל יתהפך"

 

אם הייתי צריך לבחור משהו טוב שיצא לי מזה שחליתי בסרטן בגיל 16, זה ללא ספק הייתה העובדה שלא הייתי צריך לעשות בגרות בספורט. עצם המחשבה על ריצת 2000 עשתה אותי עייף. אלוהים, כמה שנאתי את זה! בגלל זה, כשהבנתי שיש לי פטור משיעורי ספורט הייתי מאושר. לא שזה מנע ממני לשחק כדורגל בשיעורים שנתנו לנו כדור, אבל זה היופי בלהיות חולה בגיל כל כך צעיר – נותנים לך לבחור. העיקר שתחייך.
אני צריך להיות כנה ולהגיד שקרו עוד הרבה דברים טובים בזכות המחלה הזו. נכון שלהיות "ההוא עם הסרטן" זו לא שאיפה של אף מתבגר, אבל באמת שהוצאתי את הטוב מזה, יעידו על כך ג'יימס הטפילד (הסולן של מטאליקה), אייל ברקוביץ', חיים רביבו, טל בנין ואהוד בנאי – שאת כולם זכיתי לפגוש רק בגלל שהיה לי סרטן. ושלא נדבר בכלל על תשומת הלב... ממש סלב.
וכמו שאמרתי, מעל הכל, פטור מריצה.
הסלידה שלי, מהדבר הזה, הייתה כל כך גדולה, שזה היה הלם עבורי להבין מה היה לי הכי חשוב אחרי שחליתי בפעם השנייה, בגיל 30.
כשאבחנו אצלי סרטן ב-2012, קצת אחרי שהחלפתי קידומת, לא ממש דאגתי להשלכות שלו, מעבר לכאבים שהוא הביא איתו. סבלתי מגידול שישב בצד שמאל של הגב התחתון ולילה אחד, בזמן שהייתי מעורפל בגלל כל התרופות שקיבלתי, התעוררתי מהשינה בצרחות.
הרגשתי כאילו חרב ענקית דוקרת אותי מהגב התחתון, דרך הירך, עד כף רגל שמאל.
קפצתי מהמיטה, ובזמן שאשתי האהובה רצה לקרוא לאחות, הרגשתי משהו חם נוזל לי לאורך הרגל.
כן כן... זה בדיוק מה שאתם חושבים.
הסתכלתי למטה וראיתי את כמות השתן שיצאה ממני, כל הדרך עד לרצפה. זה היה מוזר, כי לא הרגשתי כלום איפה שאמורים להרגיש משהו יוצא. האחיות הגיעו, הרופאים הגיעו, כל אחד ביצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר ואז בשלב מסוים נרדמתי שוב.
כשהתעוררתי בבוקר וראיתי את השקית תלויה בצד המיטה שלי, מתוכה יוצא צינור כל הדרך אל מתחת לשמיכה שכיסתה אותי ועדיין לא הרגשתי כלום בשום מקום רגיש, הבנתי שאתמול בלילה לא היה חלום.
הסתבר לי שהגידול גרם לי לאובדן שליטה על הסוגרים וגרם להירדמות של כל רגל שמאל.
זו הייתה פגיעה חמורה.
בקושי הלכתי, לא הרגשתי שום דבר ברגל שמאל ולא יכולתי לשלוט על היציאות שלי. מצאתי את עצמי עם קטטר וחיתול, ואני בסך הכל בן 30.
בכל יום שעבר הרגשתי איך האישיות שלי, שלא לומר הגבריות שלי, נעלמות להן. לאט אבל בטוח.
בשלב מסוים נפגשתי עם מומחה לשיקום שהסתכל עליי ובטון קר הודיע לי שאתכונן לכך שהקטטר יהיה איתי לכל החיים וכנראה גם לא אחזור ללכת כמו פעם.
נשברתי לרסיסים!
את השברים והחתיכות האלה סחבתי איתי עוד כמה שבועות עד שקיבלתי החלטה, שלרוב נראית די טריוויאלית, אבל באותם ימים היא נראתה כמו משהו גדול, אני לא אמות.
כן, החלטתי לא למות.
אחרי שבועות של תרגילים יומיומיים לחיזוק ושימור החוזק המנטלי ויחד איתם שיפור ושימור מצב הרוח – הצלחתי. הבראתי מהסרטן. התרופות, הקטטר, החיתול והטיפולים היו נחלת העבר. חזרתי לחיים.
מהר מאוד חזרתי לחדר הכושר, עבדתי המון על חיזוק הרגל והחזרתי לעצמי את היכולת ללכת. אמנם לא כמו פעם, לפני המחלה, אבל זה כבר היה הישג.
חשבתי שזהו, את שלי עשיתי.
יום אחד בסוף נובמבר 2013 הייתי בניו-יורק עם האהובה שלי ובזמן שעמדנו והתלהבנו כמו ילדים מהבלונים המעופפים של Thanksgiving, ראינו שסגרו את הרחוב שעמדנו בו ואנשים התחילו לרוץ.
לא ממש הבנו מה קורה, אבל היה לנו ברור שאנחנו צריכים לזוז משם ומהר.
לא יכולתי.
אמנם הלכתי בסדר, אבל לרוץ? זה כבר היה גדול עליי.
התחלנו ללכת מהר ככל שיכולתי, התרחקנו מהמקום ואז הבנו שזו בסך הכל הייתה תאונת משאית, לא משהו רציני. תוך כדי הליכה קיבלתי את החלטה מספר שתיים.
"את מבינה שאם זה היה משהו גדול יותר והרבה יותר מסוכן, לא יודע - איזה מצב חירום או משהו, אני לא יכול לעשות כלום? אני לא יכול לברוח!" שאלתי את אשתי בדאגה.
אומרים שהצורך הכי בסיסי שלנו בחיים הוא הישרדות. לא משנה באיזו סיטואציה, אנחנו נחפש את הדרכים שיעזרו לנו לשרוד.
אני מניח שיש בזה משהו כי המחשבה על כך שאני עלול למצוא את עצמי במצב חירום, ולא אוכל לברוח ממנו הפחידה אותי מדי בשביל להשלים איתה. באותו רגע החלטתי להביא את עצמי למצב שאני רץ. לא היה לי מושג איך זה הולך לקרות, במיוחד לאור העובדה שהיה לי קשה אפילו ללכת, אבל לא השארתי לעצמי שום ברירה.
זה היה משהו שהחלטתי וידעתי שאני לא מתכוון לוותר עליו.
וכך קרה שבפברואר 2016, גבר בן 33, ש-17 שנה קודם לכן שמח לקבל פטור משיעורי ספורט רק בגלל ריצות 2000 ולא ממש שינתה לו הסיבה, רץ 10 ק"מ במרתון תל אביב.
לקח לי שנתיים ושלושה חודשים להגיע לזה, אבל כשעברתי את קו הסיום, לא היה לי אכפת - כל מה שחשבתי עליו היה אותו רופא שאמר לי שכנראה לעולם לא אחזור ללכת.
“Don’t tell me what I can’t do” – מלמלתי לעצמי את מילותיו של ג'ון לוק וחייכתי.

 

יכול לעניין אותך לקרוא גם את הבלוג של אסף "בן ראשון אבא חולה"

לעמוד הבלוגים >

need.png

צריך משהו אחר? כתוב לנו על כך