למידע רלוונטי לכם - בחרו:
חזר שוב ונוצח שוב
לילך 14.08.2016

בגיל 32, לפני 12 שנה, בעודי אמא לילדה בת שנתיים, הרגשתי גוש בשד והחל סרט האימה שלי. במבט לאחור השנה הזו חלפה לידי כאילו לא הייתה. אז, כמו נשים רבות, גם אני עברתי ניתוח, כימותרפיה והקרנות וזה נגמר. חיי המשיכו כרגיל, כמעט לחלוטין, בית - עבודה ובין לבין התמודדות עם המחלה.
בשל היותי נשאית נכנסתי למעקב. בהתחלה זה היה בתדירות גבוהה ובהמשך פעמיים בשנה בדיקה אונקולוגית ופעמיים בשנה אצל כירורג. מאז עברו 11 שנה, הרבה זמן. 

יכול לעניין אותך גם לקרוא את הבלוג של אלון "ריצה למרחקים ארוכים"

 

אני התבגרתי והתא המשפחתי התרחב והיום אני אמא לשלוש בנות. בכל ביקור אצל האונקולוגית אני מעלה בפניה את הפחד הכי גדול שלי, הפחד שהגן עבר לאחת מבנותיי. תמיד היא מרגיעה אותי ואומרת שאתרכז בעצמי "הבנות קטנות והרפואה מאוד התקדמה וממשיכה להתקדם. להיות נשאית זה "הישג". כל שנה MRI שגרתי ללא מלחמות מול קופ"ח, בלי ממוגרפיה ובלי אולטרסאונד".
לפני שנה בדיוק ב- MRI שגרתי התגלה שוב גוש, הפעם בשד השני. שוב התחיל מחול שדים מטורף. שנה אינטנסיבית כשאני יודעת מראש בדיוק מה הולך לקרות. חשבתי שזה יהיה קל. עברתי את זה פעם אחת מה כבר יכול לקרות...
התבדיתי ובגדול. 

זו הייתה שנה קשה מאוד, מכל הבחינות. הוציאו לי הרבה בלוטות ועד היום היד שלי לא במיטבה. בנוסף לכאבים יש לי בעיה של זרימה לימפקטית ואני מסתובבת עם שרוול וכפפה למניעת התנפחות יתר. הטיפולים היו קשים מאוד ותופעות הלוואי עצרו לי את החיים. השתדלתי ללכת לעבוד בכל הזדמנות שיכולתי, אך רוב הזמן הייתי בבית.
והבית?
שלוש בנות וכל אחת מתמודדת עם אמא חולה-בריאה בדרך שלה. הקטנות יותר זרמו ועזרו. היו שמות לי מוסיקה מרגיעה, יושבות לידי מלטפות ועושות מסאג' עד שנרדמתי. הגדולה, בגיל ההתבגרות, נסגרה וכמעט לא דיברה על מה שהיא עוברת.
קושי הכי גדול שלהן היה לראות אותי מסתובבת עם קרחת. אני לא מתחברת לפאות, לכן הסתובבתי עם כובעים. הבנות לא היו מוכנות שאחשוף את הקרחת בפני אחרים. כיבדתי והבנתי אותן, לכן ליד החברים בבית הספר ובגן הקפדתי להסתובב עם כובע. כשניתן האור הירוק מהן והשיער החל לצמוח העפתי את הכובעים והרגשתי חופשיה.
בן זוגי עבר איתי שוב את התהליך, תמך, עזר וקיבל אותי כמו שאני. כמוהו גם ההורים שלי ואחותי שתומכים ונמצאים לצדי באופן תמידי בלי קשר למצבי הבריאותי.
בכיתי הרבה, בעיקר באמבטיה, ביני לבין עצמי. קללתי ומחיתי "למה זה מגיע לי", אבל לא הייתי לבדי וזה העיקר. המשפחה שלי הייתה לאורך כל הדרך לפני, תוך כדי ואחרי, סבלה איתי ואותי ותמכה ללא הרף.
היום, שנה אחרי, חזרנו כמעט לחלוטין לשגרה ויש לי הכבוד להשתתף במחקר בנושא ואולי להיות שותפה במציאת תרופה לסרטן.
רק בריאות.

 

יכול לעניין אותך גם לקרוא את הבלוג של רוני "כשהוא מחליט לחזור"

לעמוד הבלוגים >

need.png

צריך משהו אחר? כתוב לנו על כך