למידע רלוונטי לכם - בחרו:
חיבוק אמיץ ממני אלייך
ד"ר מירב בן דוד 19.07.2016

והזמן עובר, ולוקח עימו את האני שלך, וסוחף אותו יחד עם הכימותרפיה, קצה רוחך בטיפולים, בעייפות, בלאות האיומה ובחוסר האנרגיות.
ועכשיו, אחרי הכל - עוד יש את הקרינה. להגיע שוב, לפגישה עם רופאה חדשה, ששוב תעבור על כל החומר, ששוב תשאל שאלות ותקשה קושיות.
אין ברירה....

יכול לעניין אותך גם לקרוא את הבלוג של הזוג שרמן ופרופ גיל בר סלע "אני והוא והוא ואני"

 

ושינסת מותנייך, והגעת, ונבדקת, ואפילו עברת את הסיטי לתכנון הקרינה ועכשיו - התחלת בפועל את הקרינה.
מדי יום להגיע לבית החולים. עול קשה, איך מסתדרים עם הילדים? איך מג'נגלים עם העבודה (שסוף סוף את מנסה לחזור אליה), החניה והתורים?
והנה, עברו כבר 4 שבועות, את עוד מעט מסיימת והפחד תוקף אותך.
מדי יום היית עטופה ומטופלת בידיהן של הטכנאיות המיומנות, החייכניות, עם רופאה משגיחה, ומה יהא עלייך כעת? מי ישמור? מי ינחם? מי יחמיא על הורדת הפיאה ועל האומץ שלך להיחשף?
ומהצד השני עומדת אני.
ראיתי אותך עם הגעתך אלינו, לאה, אך מצאת את הכוח להתאפר ולהגיע אלי. את שומרת פאסון, משחקת את האמיצה שסיימה כימותרפיה ודבר לא יעמוד בדרכה להחלמה. גאה בך, אני בודקת, שואלת, קורצת, צוחקת איתך (אם תרשי לי) וגם - מושיטה את הטישו הרך, שכן בחדרי מותר לבכות. מותר להישבר, מותר להגיד את הכל, לך כל הבמה ניתנת באהבה. תוציאי, תחלקי איתי את הקושי, אני כאן, מין צוק סלע שכזה. את יוצאת ממני, ואני יודעת כי נתתי לך מהידע שלי וידע הוא הכוח שלך להמשיך הלאה. עוד קצת הלאה. קו הסיום מחכה לך במרחק כמה שבועות ממני.
והנה את כבר בעיצומה של קרינה, השד אדום, ואת כבר עייפה, ואני מזריקה בך עוד קצת אופטימיות ויודעת, ממש עוד שבועות ספורים את יוצאת חזרה לחיים, אל בן הזוג המצפה לחיבוק גדול וקצת לנחמה בעצמו, אל הילדים שנתנו לך ועכשיו רוצים גם קצת ממך, אל העבודה שעכשיו שוב תגזול אותך ממשפחתך.
ואת- העזת להוריד את הפיאה, צבעת את השיער (איזה כיף- כבר מותר!) ואני מחייכת אלייך במסדרון, ומסתודדת איתך על פריט לבוש כזה או אחר, ואת חוזרת להיות אישה, יפה מבפנים ועכשיו גם מבחוץ בחזרה (כל הזמן היית יפה, לא האמנת לי).  
עוד מעט יסתיים תפקידי בכוח הלחימה בסרטן, את תשובי אל הרופאה המטפלת שלך, ותגלי כי הקרינה הייתה הדרך חזרה לחיים, הריסים גדלו, הגבות התחדשו, ואת מצאת את עוז הרוח להמשיך.
מול היונה כבולת הכנפיים שהיית – ואינך עוד, נפתחה דלת הכלוב והנה את כולך נסערת לשוב אל החיים הממתינים לך בחוץ.
חיבוק אמיץ ממני אלייך, אנו נפרדות בחדרי ומאחלות זו לזו להיפגש בקניונים על קפה. הדמעות נוצצות בעיני שתינו, אבל שתי הנשים שבחדר מבליגות, בולעות את הגוש, ואת יוצאת לדרכך בלב קל- כשברכתי מלווה אותך מבעד לדלת הסגורה כשובל של אנרגיה.
יקרה, שתצלח דרכך בחזרה לחיים.
אני אשען רגע על הכיור. אולי אשתה כוס מים. אעמוד רגע ואנשום עמוק, אאסוף את כל כולי פנימה חזרה, ואפתח את ליבי לאישה הבאה שתיכנס בדלתי.

 

יכול לעניין אותך גם לקרוא את הבלוג של חני ופרופ' תמר ספרא "זיכרונות של אמא"

לעמוד הבלוגים >

need.png

צריך משהו אחר? כתוב לנו על כך