למידע רלוונטי לכם - בחרו:
לא הרבה יודעים
מירון 08.08.2016

לא הרבה יודעים את מה שעברתי הרבה לפני שהשם צוקרברג נכנס ללקסיקון והרבה לפני שהוא

הפך להיות אחד מהצעירים המעושרים בעולם. קצת לפני שנות ה- 2000 הכרתי את אחת המחלקות

בבית החולים שאף אחד לא רוצה להגיע אליה ולהיקשר בה, המחלקה האונקולוגית.

שנה וחצי של טיפולים אינטנסיביים וקשים שהותירו אותי נכה.

יכול לעניין אותך גם לקרוא את הבלוג של קרן "וואלה, נשבר לי"

 

אחרי שנגמרו הטיפולים רציתי רק דבר אחד. לשכוח. לשכוח את ש' ואת א' הקטן, את ח' וא' שבלטו

בנוכחותן. לשכוח חברים מהמחלקה שנפטרו מהמחלה (יש עוד פנים. לא לכולם יש שמות).

באחד הטיולים ברשת פגשתי פורום נחמד. ניסיתי לשכוח את החברים שנפטרו. אך זה קשה. קשה

מידי. ניסיתי להכיר ואולי להתחבר לאנשים חדשים. בפורום פגשתי את א' וד' (שמעתי שהיו

באותה מחלקה ולימים ד' נפטר), נ' וג', שאיבד את אחיו למחלה הארורה והיה שבור

מאוד. כולם נעלמו כלא היו. עד היום אני מתפלל שהם בסדר. שנים אני חולם לפגוש אותם. 

עברו שנים ועברתי למחלקת מבוגרים. הכרתי שם הרבה בחורים- ברוב המקרים בחרתי לסגור וילון.

היה לי קשה מידי. למעט מאוד פנים יש שם, אחד מהם הוא י', אבא לשלושה. אני שומע את

הבכי שלו והפחד שאחז בו. לא מזמן נודע לי שהוא נפטר, לא הרבה זמן לאחר ששוחרר לביתו.

השבוע סיפרו לי שלחבר נוסף מאותה תקופה "חזרה המחלה". הלכתי אליו. ילד גבוה עם עיניים

בצבע ים יושב על כיסא גלגלים ממתין לטיפול הקרנתי. עם עיניים שבורות. 

עדיין לא דיברתי על אנשים שאני מכיר מחיי היום יום.

אני תוהה למה הייתי צריך להכיר את כל האנשים האלו. למה הייתי צריך לפגוש כל כך הרבה אנשים

שבסוף נפטרו או "נעלמו". חוסר הוודאות ואי הידיעה קורעים אותי.

מעניין אם הרבה חולים או כולם נשארים מצולקים מתקופת המחלה? האם גם הם רואים את ההוא

או ההיא מהמחלקה שנפטרו "בפתאומיות"? איך אפשר להתעלם ולא לראות את הבכי בלילות של

השכן במיטה ליד?

אולי אצלי זה מתעצם כי כבר 18 שנה אני נמצא בתוך המעגל של אשפוזים אונקולוגים...

איך מתמודדים? איך אפשר לשכוח ולהמשיך אלאה?  

בגעגועים עזים

 

יכול לעניין אותך גם לקרוא את הבלוג של אושרית "להיות חזקה"

לעמוד הבלוגים >

need.png

צריך משהו אחר? כתוב לנו על כך